לפעמים אני מסתכל על איציק זוהר ונירו לוי (אוקיי, על מי אני עובד. בחיים לא הסתכלתי על איציק זוהר ונירו לוי עד שנכנסו לבית "האח הגדול", שבחיים לא הסתכלתי גם עליו, עד שאריאנה מלמד נכנסה לתוכו, ואז הסתכלתי קצת. אבל על מי אני עובד), ושואל את עצמי: מבחינה מינית, אני והם שייכים לאותו מין? כלומר,…

בני שלי, כשאתה תקרא את השורות האלה, אני כבר אהיה – ובכן, מה נראה לך? אני אהיה כנראה במטבח, מכין לעצמי קפה ובוהה בטלפון הנייד שלי, ולא, אל תבקש ממני אותו, אני באמצע משהו חשוב. בפייס. נכון, כרגע אתה עוד צעיר מכדי לקרוא את זה – למרות שאתה כבר יודע לקרוא – כי בכל זאת…

אתם מרוויחים מעט מדי. אני לא מכיר אתכם באופן אישי, ובכל זאת אני רוצה להבטיח לכם: אתם מרוויחים מעט מדי. כלומר, אם קוראים לכם רקפת רוסק-עמינח ואת קוראת את זה עכשיו ומנהנהת נמרצות בהסכמה תוך שאת אומרת לעצמך "בו'נה, השקד הזה, איך הוא תמיד שם את האצבע בדיוק על הבעיה. אני באמת מרוויחה מעט מדי"…

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה. הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים…

הרגשתם? נדמה לי שהרגשתם. זה היה מורגש. לא יודע למה, אבל השנה זה היה מורגש יותר מבעבר. המועקה הזאת. מועקת יום הזיכרון שנגררה, כמו דם המסרב להיקרש, לתוך יום העצמאות. זה היה יום עצמאות מעיק במיוחד. גם ברגיל יש ביום הזה משהו מעיק; בעיקר האילוץ שבשמחה הכפויה, ההולכת ומתרוקנת מתוכן משנה לשנה, בשעה שכולנו נדרשים…

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…

תקשיב לי טוב עכשיו. כן, אתה. אני. תקשיב לי. אתה לא עושה ילד שלישי. לא בא בחשבון. תקשיב למה שאלוהים בעצמו אומר לך כרגע: תשחית את זרעך לשווא! כי אתה את שלך כבר עשית; יש לך ילד, יש לך ילדה, מה עוד נראה לך שאתה יכול להביא לעולם – דולפין? אלוהים נתן לך במתנה את…

שבת בבוקר יום לא יפה. שישי בבוקר כן. שישי בבוקר הוא השבת היחידה שנותרה לנו. מדובר בשלוש שעות – תשע עד 12 – בגן עדן. האבוד. שישי בבוקר הוא מכונת זמן שמטיסה את שנינו היישר לשנת, נניח, 2005. יודעים מה קרה בשנת 2005? כלום. שום דבר. בשנת 2005 התעוררנו בשישי בבוקר, התמתחנו, ייתכן שאפילו עשינו…

האמת, אני שמח שמירי רגב הכריזה על מלחמת תרבות, כי כבר הרבה זמן שאני מרגיש מקופח תרבותית, וסוף סוף מישהו שם למעלה מקשיב לי. מי יודע, אולי משהו יזוז, למרות שקשה לי להאמין שאחרי שנים שבהן הונצחו פערים כה עמוקים לרעת האוכלוסיה שעליה אני נמנה – ישראלים חילונים עם טעם מערבי במוזיקה וקולנוע ורצון עקרוני…

טוב, נגמר הטור של ארצי? אתם איתי? אז תנו לי להגיד לכם: פעם היו בי עוד אנשים, נותרו לי רק שמות. ולא סתם אנשים; אני מדבר על קבוצות אוכלוסיה שלמות שמילאו פעם את חיי, וכיום נכחדו מהם לגמרי. אתם הרי יודעים איך זה אחרי שגמרתם להיות רווקים, התחתנתם עם נחירת לבכם והבאתם לעולם את הילדים…