נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

בשבת התקיימה התחרות הראשונה של הילד שלי בטניס, או כמו שנועם המדריך הרגיע את ההורים מייד כשהגענו למגרש: "זה לא ממש תחרות, זה יותר מפגש חברתי כדי שיכירו את הקונספט של לשחק מול ילדים מקבוצות אחרות". וכולנו, ההורים, הנהנו בתגובה בחיוך בוגר תוך שאנחנו נאחזים ברשת המגרש וצועקים לילד שלנו: "תקרע אותו! איך אתה מחזיק…

זה אני. הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני. זה הייתי אני. אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם…