בזמן האחרון אני מסתכל על הספרייה בבית שלי – היא די גדולה, למען האמת, כי כשהתחתנו איחדנו את כל הספרים ששנינו צברנו ואמרנו להם: אתם עכשיו משפחה, תעלו אבק ביחד – ויש לי מחשבות על להיפטר ממנה. כלומר: אני באמת עדיין חושב שהקיר הזה, שכולו ספרים מאובקים – שהבטחתי לעצמי לחזור אליהם פעם למרות שלא…

הייתי רוצה לפתוח ולומר משהו פסקני כמו: "פולין – לא מה שחשבתם", אבל אני מוכרח, מטעמים עיתונאיים, להיות מדויק, ולכן אני אלך על: "פולין – מה שחשבתם", עם כמה הערות שוליים לא שוליות בכלל.כי באמת שפולין היא מקום יפה והכל – אירופה הקלאסית, אפילו קלאסית פרימיום – מין אירופה המערבית, אבל קצת באופסייד. קצת ואריאציה…

לרוב אני לא נותן כאן קרדיט לשום גוף מסחרי, למרות שקיבלתי לא פעם – אפילו לא פעם אחת, למעשה – הצעות לעשות ממש את זה.אבל הפעם אני נאלץ לחרוג ממנהגי כי הדבר הזה מתקשר ישירות לסיפור שלי. וזה הסיפור: "גולד'ס ג'ים"? רשת של חדרי כושר חדשים? תשמעו, הם פשוט, במילה אחת – וסליחה על העליבות…

אז חזרתי מכמה ימים באמסטרדם, ואל תשאלו מה הולך שם: כלום. באמת. קרוב לכלום.היה חם. היה גל חום. חוויתי את החום הזה על בשרי, ובשרי מבקש למסור: מדובר במה שאנחנו קוראים לו יום רביעי. או ראשון-שני. או שבת. לא חשוב. חם ושמש, בסדר. 33 מעלות. כאילו לא כל ישראלי חי ב-33 מעלות רוב חייו מאז…

טוב, אז מתברר שאוליבר טרי מת בתחילת החודש.מי? לא יודע, אוליבר טרי אחד.זה זמר. ראפר. היו לו להיטים. לא היה לי מושג, אבל בשבת האחרונה הילדה השמיעה אותו במכונית ואמרה שהוא מת. הבעתי צער והצעתי את תנחומיי, ואז שאלתי: "מי זה?" והיא שמטה לסת, קראה לי "אַנק" ואמרה: "אתה בטוח מכיר שיר שלו", ומייד השמיעה…

כשהבנתי שלוקחים ממני את העברית כבר היה מאוחר מכדי להפנים שהמשפט הזה היה צריך להתחיל ב"שהבנתי שלוקחים ממני את העברית". כי ה-כ' הזו של הכש- היא עכשיו אות מתה.בסדר, אמרתי לעצמי, ככה זה שפה; זה דבר חי, זה משתנה, זה מתקדם, זה לא איזה מאובן, וכשדברים – סליחה, שדברים – משתנים בשפה המדוברת, הם מחלחלים…

אל תשאלו מה קרה בשבוע שעבר: סוף העולם הגיע. ואז סוף העולם הלך.הייתה סופה איומה, עצומה, תנ"כית – כל כך גדולה עד שממש היה לה שם פרטי – והיא איימה לכלות סופית את ישראל – שהכריזה מצידה על קוד אדום – באמצעות נשק יום הדין שגם התעשיות הצבאיות שלנו עומדות מולו חסרת אונים: גשם. משמיים.אחר…

זה הזמן לצאת מהמחילה ולהגיד: גם אני הכרתי את עירית לינור. עבדתי איתה. שידרתי איתה. חלפתי לידה במסדרונות. אחח, איזו בחורה היא הייתה. מעצבנת למדי. אבל מה, היה לה קול כזה, בלתי נעים. מה שכן, חייבים לומר לזכותה שתמיד ידעה לחבר שני משפטים למשפט שלישי שיביא לך את החלסטרה. ואף על פי כל המגרעות האלה,…

בזמן האחרון, לרוב די מאוחר בלילה, אני מוצא את עצמי במקום שבו מעולם לא חיפשתי: אני מתיישב מול נטפליקס ומריץ לעצמי, בבחירה מקרית, פרק או שניים או שלושה של "סיינפלד".המשפחה שלי בזה לי בשקט, ואז בקול רם; האישה שוקעת בנייד – זה מצחיק אותה הרבה יותר, מה יש להשוות – והילד פשוט נוחר בבוז. בהתחלה…

בוקר אחד, תל אביב התעוררה והחליטה שנמאס לה. נמאס לה מהפקקים, מהיוקר, מהזיעה הנצחית. אז היא פשוט קמה והלכה. כן, כן, העיר כולה. הבניינים, הכבישים, אפילו כיכר דיזנגוף – הכל התקפל כמו אוריגמי ענק והתגלגל לכיוון הים.תושבי העיר מצאו את עצמם פתאום על חוף ריק. אין קפה, אין הייטק, אין מסעדות שף. רק חול וגלים…