הוא לא כבד, הוא פשוט כבר לא קל

מעטים יודעים (בעיקר כי כרגע המצאתי את זה) אבל טרומפלדור איבד את היד המפורסמת שלו כשהתעקש להמשיך לקחת את הילדים על הידיים הרבה אחרי שכולם אמרו לו: "טרומפלדור, הילד תיכף שוקל יותר ממך". אבל הוא היה גיבור. ואני – אני סתם הורה לילד בן ארבע וחצי שמתחיל לשקול כמו מבוגר בן חמש ומתעקש שאני אמשיך…

אבא, אני אמות?

"אבא, אני אמות?" סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית. "אני אמות?" זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות…

בעקבות הזמן הפנוי

מדי פעם אני נזכר בדודו טופז. ואז – שש שניות מאוחר יותר – אני שוכח אותו בחזרה. אבל לפעמים אני נזכר שהאיש היה פותח את תוכניתו במשפט הקבוע "אין לי זמן!" ובאמת לא היה לו  – כלומר, היה לו פחות מכפי שהוא בטח ציפה בטרם סיים את שידוריו לצמיתות באמצעות מיחם חשמלי – ובכל זאת,…

כמו גדולים

יום לפני שדיוויד בואי מת נכנסתי לדירה שלי, וכמו שקורה לי לפעמים, נעצרתי לרגע והסתכלתי מסביב ושאלתי את עצמי מי המבוגרים שגרים בבית הזה, מי קנו את זה, מי עיצבו את זה ככה, מי ומה מבשלים במטבח הזה – כי וואו, זה ממש בית של, תסלחו לי, גדולים. ואז, כמו שקורה לי בדרך כלל, נזכרתי…

מתי זה קרה?

יום אחד, באזור יום ההולדת שלי, אני מתעורר בבוקר ושם לב למשהו שמעולם לא הבחנתי בו בעבר: כולם סביבי צעירים יותר. הרבה יותר. יותר ממני, בכל אופן. חלקם ממש ילדים. יש פרשן בכיר בטלוויזיה שלי, אחד עמית סגל, שאני תוהה מתי יתחיל להתגלח והאם הוא לא צריך כבר ללכת לישון בשעה כזו, כי מחר בבוקר…

זו המסיבה של הילד שלי, ואני אבכה אם יתנו לי סיבה

אמרו שתהיה מלחמה בקיץ. אמרו שלא יהיה יותר משנה שקט. אמרו שההרתעה שלנו לא באמת קיימת. צדקו. המלחמה פרצה לפני שבועיים כמו שמלחמות פורצות עכשיו: במייל. "יום הולדת לרועי, יובל ורותם" לא נראה שונה, על פניו, מכל מייל אחר שבו אני מתבשר על עוד אחד משלושים ימי ההולדת של ילדי הגן שאליהם אני אמור להגיע…

לא זורם

איפה אתם הייתם כשנודע לכם שגלגל"צ לא הכניסו את "גולדן בוי" של נדב גדג' לפלייליסט? ההיסטוריה עוד תשפוט – אם יישאר לה זמן – את החלטת התחנה שלא להכניס את השיר זוכה המקום התשיעי המפואר באירוויזיון לפלייליסט שלה, אבל עוד קודם, בואו נאמר את מה שבאמת יש לנו להגיד על זה: שגלגל"צ לא זורמת. ממש…

מותק, הילדים התמזרחו

"אבא, שים 'היא רק רוצה לרקוד'", נשמע קולו של הילד שלי מהמושב האחורי של המכונית, ואני מתכווץ; אני לא רוצה לשים עכשיו את השיר המטופש של עומר אדם ומשה פרץ, שנשמע תמיד כמו חפלה אירית שהתנגשה בדוכן ג'חנון. "עוד מעט", אני אומר, אבל הילד כבר יודע ש"עוד מעט" הוא רק קיצור ל"עוד מעט תשכח מזה…

הרילוקיישן של אלוהים

אלוהים לא גר כאן יותר. כבר די הרבה שנים שאני חושד בזה, אבל בשבועות האחרונים – כשגלי החום המסויט והרצחנות המזוויעה מכים לסירוגין בארץ שהובטחה להיות "המובטחת" – אני יודע שאני צודק. אלוהים עזב. הוא גר במקום אחר, כי הארץ המובטחת שלו לא קיימה. הוא לא פירסם הודעה בנושא, לא השאיר פתק "עברנו" על דלת…

איך לא חזרתי מפולין

אוקיי, חבר'ה; כולם יושבים במעגל? כולם מחזיקים ידיים? כולם מבטיחים לחבק אותי אחרי הווידוי? בסדר, הנה אני מתחיל: קוראים לי רענן, ומעולם לא ביקרתי במחנה השמדה או ריכוז, בפולין או בכל מקום אחר. רגע, שנייה, אל תתנפלו; זה לא שלא רציתי – באמת שכן. פשוט, אתם יודעים, אם כבר מצליחים לפנות כמה ימים כדי לקפוץ…

מותו של אייפון

זה לא שהאייפון שלי התקלקל, כמו שהוא לא היה מאה אחוז בסדר. משהו נדפק בו. בכלל, מאז ששידרגתי לו את מערכת ההפעלה, כל העסק הפך איטי ומקרטע. אין לי בעיה עם "איטי ומקרטע" — זה יכול להיות יופי של סרט המשך ל"מהיר ועצבני" — אבל אז גם הוויי-פיי של הטלפון הפסיק לתפקד. פשוט מת. לחלוטין…

להיפך

אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה. חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל,…