בזמן האחרון אני מסתכל על הספרייה בבית שלי – היא די גדולה, למען האמת, כי כשהתחתנו איחדנו את כל הספרים ששנינו צברנו ואמרנו להם: אתם עכשיו משפחה, תעלו אבק ביחד – ויש לי מחשבות על להיפטר ממנה. כלומר: אני באמת עדיין חושב שהקיר הזה, שכולו ספרים מאובקים – שהבטחתי לעצמי לחזור אליהם פעם למרות שלא אחזור אליהם אף פעם – הוא התפאורה הביתית הנכונה? זה בכלל דבר אסתטי?
הילדים שלי, למשל, רואים את קיר הספרים הזה, וזה לא עושה להם כלום.
ספרים, מבחינתם, הם משהו שלפעמים, אם לא נזהרים, מישהו עוד עלול להכריח אותם לנסות לקרוא במקום להניח להם פשוט לגלול.
אני לא אומר את זה בביקורתיות או מתוך תחושת כישלון הורי – כי ברור שאני ביקורתי ושנכשלתי; אני אומר את זה כעובדה. הילדים שלי לא קוראים ספרים כי אנשים, בעיקר צעירים, הפסיקו ברובם המכריע לקרוא ספרים, וגם כשהם קוראים, הם מבינים ממש חלקית מה קראו.
למעשה, עידן הקריאה – לא של הילדים שלי, של האנושות – עומד להסתיים. האירוע התחיל עם המצאת הדפוס של גוטנברג, ונגמר עם המצאת הפיד של טיק-טוק. היו לנו 500 שנה טובות.
לא כדימוי, כעובדה.
מאמר ענק שפורסם לפני כחודש ב"אטלנטיק" בישר שעידן הקריאה גווע לאיטו – למעשה לא ממש לאיטו, המחקר המקיף האחרון על הרגלי קריאה בארה"ב גילה שאם ב-2004 עדיין קראו 28 אחוז מהאמריקאים להנאתם (כל דבר בכלל: ספרים, מגזינים, עיתונים, ספרי-שמע), הרי שב-2023 המספר צנח ל-16 אחוז, וזה קורה בכל הגילאים והקבוצות, כלומר שאפילו בקרב גמלאים, נשים ואקדמאים – שהם, בעיקרון, הנודניקים שממלאים את סניפי "בארנס אנד נובל" ו"המגדלור" – נרשמה קריסה מוחלטת (בישראל, אגב, רק כ-14 אחוז קוראים ספרים, אחרי ירידה של 17 אחוז בארבע שנים).
גם הספרים עצמם הפכו קצרים בהרבה, ויותר (כלומר פחות) מזה: רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" כיום מורכבים ממשפטים קצרים בשליש מאלה שאכלסו אותם בעבר.
לא שמשפטים ארוכים הם בהכרח טובים יותר (דוגמה: משפט נתניהו) – אבל הם מעידים שלפחות פעם, לאמריקאים היו היכולת והנכונות לקרוא יצירות ספרות מורכבות, בזמן שכרגע, גם סטודנטים בהארוורד כבר האשימו את המרצים שלהם שהכריחו אותם ממש לקרוא ספרים – ספרים שלמים! – במקום להביא להם תקצירים של הספרים. "מנסים להכשיל אותנו בכוונה", הם טענו.
בהארוורד!
זה אומר שאם חשבנו שהאינטרנט השאיר בחיים לפחות את הספרים, מתברר שעבורם הייתה לו תוכנית שטנית וארוכת-טווח אפילו יותר: לא רק להרוג אותם, אלא גם את עצם פעולת הקריאה האנושית. כי גם הקריאה ברשתות הוחלפה מזמן בפיד ויז'ואל וסרטונים אינסופי. הנער האמריקאי הממוצע מבלה ארבע וחצי שעות ביום ברשתות, והוא לא קורא שם שום פוקנר, הוא צופה בסרטונים, לפעמים במהירות כפולה – וגם לא את מרטין פוכנר, פרופסור בהארוורד שחקר משך עשרות שנים את השפעתן של טכנולוגיות תקשורת על ההיסטוריה, ושינה לגמרי את דעתו: בעבר הוא טען שכל נבואות הזעם על "סוף עידן הקריאה" מוגזמות. עכשיו הוא טוען שהסוף כבר כאן. סופית.
אף אחד, הוא אומר, כבר לא יחזור מעולם של וידאו וסרטונים לעולם של טקסט. זה נגמר.
ואם בעידן הטלוויזיה לבידור לפחות היה סוף ידוע – תוכניות שודרו בזמן מסוים, סרטים היה צורך לשכור – ובסוף היום אנשים נכנסו למיטה עם ספר, כיום הם גוללים את עצמם לתוך שינה, ולגלילה אין, אף פעם, סוף, ואין דבר כזה סרטון אחד יותר מדי של אודי כגן.
כתוצאה, הקריאה פשוט נעלמת.
וכתוצאה, המוח האנושי כבר הופך למשהו ספוגי יותר. לא כדימוי; כעובדה. חוקרי מוח הראו איך ילדים שכבר לא קוראים – והמבוגרים שהם הופכים להיות – מפתחים פחות את האזורים במוח שקשורים לשפה או ריכוז וניהול משימות מורכבות, מתקשים להסיק מסקנות, לחבר בין רעיונות או לזהות קונטקסט, מטפחים אוצר מילים מצומצם בהרבה, ובאופן כללי: נמצאים בחצי הדרך להיות ניסים ואטורי.
כי הנה העניין: כשאתם לא כותבים או קוראים, מילים נעלמות ברגע שהן נאמרות. אין דרך לעצור, לשקול, לנסח שוב, להוסיף מורכבות. הכתיבה והקריאה הכתיבו לאורך דורות מבנה מוחי אנאליטי יותר, לוגי יותר, מזהה דפוסים יותר, רציונלי יותר. המוח הפוסט-אורייני חוזר לתרבות של בעל-פה: חזרתיות, סיסמאות, כינויים, זיכרון רגשי, אלימות וקונפליקטים. מוצג מס' 1: דונאלד טראמפ. הפוליטיקאי הראשון שמתאים בשלמות לעידן הפוסט-אורייני – הכל אצלו בעל-פה ובמילים בסיסיות – ונראה שהדבר האחרון שקרא מהתחלה עד הסוף היה מדור המכתבים לפנטהאוז, בשעתו.
בקיצור, הקריאה הולכת ונעלמת – זוהי קריאה אחרונה – והיא לא תחזור כי המוח תמיד משתפר במה שהוא מתַרגל, וכשאנחנו מתרגלים בעיקר צפייה בסרטונים, הכישורים הקוגניטיביים הדרושים לקריאת טקסטים מתחילים להתנוון, והקריאה הופכת קשה יותר.
זאת הסיבה שלרובנו כבר קשה להחזיק לאורך ספר שלם – זה מרגיש כמו טיפוס תלול ומייאש יותר בכל פעם מחדש – ומעדיפים להתמסר פעם בשעה לסיפוק המיידי שמציעות הרשתות. אולי כי ספר היה ונשאר אחד הסיפוקים הכי לא מיידיים בעולם: זה איטי, ארוך, גוזל זמן, וזה לא מתחלף למשהו חדש כל עשר שניות, ולא קורע מצחוק תוך ארבע שניות, ולא מרגיז או מטרגר תוך שתי שניות, ולא שום דבר מלבד… דפים. שצריך לקרוא כל אחד מהם מתחילתו ועד סופו, ואז להמשיך לבא אחריו. זה סיזיפי לגמרי ומאוד לא מספק מיידית.
וסיפוקים מיידיים הם מה שנשאר לנו בעולם הזה. הנה, רק לפני שבוע הילד שלי הסביר לי למה "מבחן המרשמלו" היה קשקוש. בטח שמעתם על הדבר הזה: ניסוי מפורסם (במקור של הפסיכולוג וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד) שבמסגרתו הציעו לילד שהוכנס לחדר לאכול מרשמלו במיידי, אבל אם יתאפק משך 15 דקות ולא יאכל אותו, יקבל שניים. הילדים בניסוי, בחלקם, ניסו להתאפק. ומי שהצליחו – התברר שנים אחר כך – הצליחו גם יותר בחיים הבוגרים. מסקנה: דחיית סיפוקים זה טוב, ויסדר לך הצלחה בחיים.
"זה שטויות, ברור שעדיף לאכול את המרשמלו האחד מייד בהתחלה", הילד שלי פסק. "קודם כל, מה אתה צריך שניים, זה רק משמין. תאכל אחד, זה ייתן לך את כל המתוק שאתה צריך. חוץ מזה, נותנים לך מרשמלו ובא לך מרשמלו? תאכל. אם תחכה רבע שעה, סיכוי סביר שיעבור לך החשק, ואז מה יעזרו לך שניים?"
הילד צודק כמובן. לשיטתו. אני מבין את זה. ייתכן שסיפוקים המיידיים הם הדרך היחידה לחיות כרגע. אבל הוא טועה כמובן; אני מסיים השבוע לקרוא (לשמוע, למעשה) את הרומן המונומנטלי של ניית'ן היל, "Wellness", 611 עמודים (כ-18 שעות האזנה) על נישואים, התפרקותם, גיל העמידה, תרבות הבריאות ואובססיית הטכנולוגיה, ואני מרגיש שעברתי את החוויה המשמעותית ביותר שמשהו העביר אותי מאז, בערך, 7 באוקטובר – אבל בקטע טוב.
הרגעים האלה, במהלך קריאה, שבהם אתם לא רק מרותקים עלילתית אלא ממש מבינים משהו חדש על החיים – החיים שלכם – ואתם מאושרים על שיש לכם בחייכם את הספר החכם הזה ושעוד לא גמרתם אותו, הם קצת כמו להיות מאוהב; משהו פרטי, שלך, שממלא אותך עד גדותיך והופך את היומיום שלך לקצת הרבה יותר.
אין לזה תחרות. זה הסיפוק הלא-מיידי הכי מספק בעולם. אבל לאנושות הולכים ואוזלים הכוח והעניין לעשות את זה, והיא מעדיפה לחזור להיות מה שהייתה עד סביבות שנת 1550: חברה שמעטים בה – רובם נזירים – קראו, וכל השאר פשוט הריצו קטעים.
בסדר גמור, תמיד חלמתי להיות נזיר.
אה, והספרייה הביתית הזאת לא הולכת לשום מקום. גם ככה אין לה לאן.

(פורסם באוגוסט 2026)