שנת הקורונה הראשונה

תשמעו סיפור שאין לו פואנטה: בחודש שעבר קניתי מייבש כלים מפלסטיק לשים על השיש. זה מילא אותי בהתרגשות ושמחה לא ברורות. הדבר הזה הגיע מאמאזון, הרכבתי אותו, הנחתי אותו במקום המייבש הישן והעבש ליד הכיור, הסתכלתי עליו קצת מהצד ואמרתי לעצמי: שמע, השגת משהו בחיים.סוף הסיפור.טוב, הבטחתי שאין פואנטה. כלומר, הפואנטה (שאין) היא שדבר קטן…

תרמתי במשרד

אני יודע, אני יודע, אני מוכרח להפסיק עם זה, אבל אני בכל זאת ממשיך. לא יודע למה. אני מניח שפשוט קשה לי להתאפק; אני מהאנשים האלה שעונים למספרים לא מזוהים בנייד. אני רואה רצף לא מוכר של ספרות – דברים לא שגרתיים אבל כאלה שיש בהם איזו הבטחה עמומה, נניח משהו שמתחיל ב-03-745, או אפילו…

ילד של אבא, מה אתה מתבגר

"אתה חייב לראות, זה קורע", הילד קורא לי, ומראה לי סרטון טיקטוק שבו איזה יוטיובר – שנראה כאילו אף אחד לא סיפר לו שהסגר הראשון הסתיים ואפשר כבר ללכת להסתפר אצל ספר – מחקה את אמא שלו צועקת עליו בקולו של בובספוג. "כן, מצחיק", אני לא צוחק. שעה אחר כך, הילד שוב קורא לי. "לא,…

הכלב הראשון שלי

רחרחתי את האוויר בחשדנות, השפלתי מבט, גירדתי לעצמי קצת את האוזן וייבבתי חרישית כשהגענו לפתח תקווה לאמץ את הכלבה. לא רציתי כלבה. גם לא כלב. לא רציתי להיכנע לתכתיבים – והנה בכל זאת אני כאן, נכנע בלי להיות מוכן. נוסע עם הילדים והאישה, מצונף במושבי,  שמוט אוזניים, בדרך למקלט לחיות בחלק הפחות אופנתי של פתח…

היי דרומה לבריכה

"חמודים, אז מה היה לכם הכי כיף באילת?", אהובתי שוב עושה את הטעות ושואלת כבר בקילומטר השני בדרך חזרה לת"א. אלוהים, אני מקווה שאני לא נכלל בחמודים, כי הכי כיף באילת היה לי הרגע הזה ממש, שבו אנחנו כבר קילומטר וחצי – במזגן, באוטו – בדרך חזרה הביתה. "בבריכה!" הילדה פוסקת, והילד חושב על זה…

שוהים חוקיים

בשבת שעברה לא יכולתי יותר. "יאללה, בואו, יוצאים לטיול", אמרתי לילדים, שבשלב זה היו מותכים למסכים שלהם כמו גבינה צהובה לטוסט, ולכן ענו לי בדרך היחידה שיכלו: התעלמות. דווקא הרגשתי שאנחנו מתקדמים – זה היה יותר ממה שקיבלתי מהם עד עכשיו – וכשאהובתי אמרה: "השתגעת? איזה טיול?" הרגעתי אותה: "טיול באוטו. אנחנו לא נצא מהאוטו….

קורונה בלוז

אלוהים, הקורונה עלתה מדרגה נוספת! אני לא מדבר על רמת הבידוד, מספר החולים, המאושפזים או המשתעלים לתומם, ואפילו לא על המקרה הקשה של שירה המונית על מרפסות גני-תקווה; לא, אני מדבר על עלייה דרמטית במספר המדוכאים. מספר המלנכוליים. מספר המבואסים מהתחת. מספר הפשוט-עצובים-נורא. חתיכת זינוק. אני יודע, כי גם אני קיבלתי (מעצמי) את הבשורה המרה…

אין כמו בארץ

רוצים לתאילנד הקיץ? כי יש לי ארבעה כרטיסים למכור לכם. עכשיו במבצע. בהנחה. באמת, רק תיקחו, הם עוד טריים מהסוכנת – קניתי אותם לפני חצי שנה, כשקורונה עדיין הייתה שם של בירה שטוחה, אחרי שהחלטנו שהקיץ אנחנו עושים את זה בגדול: תאילנד עם הילדים! די הרבה זמן שתאילנד הסתובבה לי בראש – בעיקר אחרי שחברים…

לא רלוונטי

בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

מין אללה

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שלי. זה היה לפני שבועיים, כשעשיתי לילד – לראשונה ובשאיפה גם לאחרונה – את השיחה. ה-שיחה. הוא תיכף בן 11, הגיע הזמן שיידע שהדבר הזה שהוא מרגיש – למשל כשחבר שלו אורן אומר "ראיתי פורנו!" – הוא טבעי ולגיטימי, אבל אם אני תופס אותו עצמו עם זה, אני מבטל…

פיגוע אוכל

"זאת מסעדה שקיבלתי עליה המלצה מאסף גרניט!", האישה הכריזה, ואני עניתי: "טוב, אז לאיזה מסעדה אחרת נלך?" אבל היא התעקשה שאסף גרניט מבין בדברים כאלה – אוכל, הכוונה – ושמכיוון שאנחנו כבר עושים, לראשונה מאז אי פעם, סוף שבוע זוגי בלונדון בלי הילדים (המטרה: להבין אם נשאר לנו על מה לדבר), אולי כדאי ללכת גם…

האחרון לזהות

"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!". "וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?" "לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה". "מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל…