בשבת שעברה לא יכולתי יותר. "יאללה, בואו, יוצאים לטיול", אמרתי לילדים, שבשלב זה היו מותכים למסכים שלהם כמו גבינה צהובה לטוסט, ולכן ענו לי בדרך היחידה שיכלו: התעלמות. דווקא הרגשתי שאנחנו מתקדמים – זה היה יותר ממה שקיבלתי מהם עד עכשיו – וכשאהובתי אמרה: "השתגעת? איזה טיול?" הרגעתי אותה: "טיול באוטו. אנחנו לא נצא מהאוטו….

אלוהים, הקורונה עלתה מדרגה נוספת! אני לא מדבר על רמת הבידוד, מספר החולים, המאושפזים או המשתעלים לתומם, ואפילו לא על המקרה הקשה של שירה המונית על מרפסות גני-תקווה; לא, אני מדבר על עלייה דרמטית במספר המדוכאים. מספר המלנכוליים. מספר המבואסים מהתחת. מספר הפשוט-עצובים-נורא. חתיכת זינוק. אני יודע, כי גם אני קיבלתי (מעצמי) את הבשורה המרה…

רוצים לתאילנד הקיץ? כי יש לי ארבעה כרטיסים למכור לכם. עכשיו במבצע. בהנחה. באמת, רק תיקחו, הם עוד טריים מהסוכנת – קניתי אותם לפני חצי שנה, כשקורונה עדיין הייתה שם של בירה שטוחה, אחרי שהחלטנו שהקיץ אנחנו עושים את זה בגדול: תאילנד עם הילדים! די הרבה זמן שתאילנד הסתובבה לי בראש – בעיקר אחרי שחברים…

בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שלי. זה היה לפני שבועיים, כשעשיתי לילד – לראשונה ובשאיפה גם לאחרונה – את השיחה. ה-שיחה. הוא תיכף בן 11, הגיע הזמן שיידע שהדבר הזה שהוא מרגיש – למשל כשחבר שלו אורן אומר "ראיתי פורנו!" – הוא טבעי ולגיטימי, אבל אם אני תופס אותו עצמו עם זה, אני מבטל…

"זאת מסעדה שקיבלתי עליה המלצה מאסף גרניט!", האישה הכריזה, ואני עניתי: "טוב, אז לאיזה מסעדה אחרת נלך?" אבל היא התעקשה שאסף גרניט מבין בדברים כאלה – אוכל, הכוונה – ושמכיוון שאנחנו כבר עושים, לראשונה מאז אי פעם, סוף שבוע זוגי בלונדון בלי הילדים (המטרה: להבין אם נשאר לנו על מה לדבר), אולי כדאי ללכת גם…