בשבוע האחרון ניסיתי משהו חדש ומוזר ואני מוכרח לשתף אתכם, למרות שאני עדיין לא ממליץ, חכו לביקורת הסופית שלי בתום תקופת הניסיון: מדובר במה שאנשים מסוימים מכנים "אופטימיות" או "חצי הכוס המלאה", ויש המכנים, תוך שהם עומדים בראשות ממשלה ומרכיבים בסרטון משקפי פלסטיק ורודים דקה לפני האסון הלאומי הנורא ביותר אי פעם, "כיף פה ברמות….

לפני איזה שנה וחצי אושפזתי לשבועיים. זה לא היה משהו מסכן חיים במיוחד, אבל זה היה משהו מספיק מזוהם כדי לחייב אישפוז ואפילו ניתוח, וככה יצא שביליתי באיכילוב יום ועוד יום ועוד יום, ומדי בוקר הגיעו הרופאים לסיור שלהם, בחנו את הזיהום שלי ופסקו "אתה נשאר איתנו", ואני אמרתי בדמעות שפתאום היו שם: "די, בבקשה,…

אנחנו שמחים עכשיו?כי כל כך רצינו שתיפתח כבר המלחמה, כולל מערכונים סאטיריים בפריים-טיים שבהם ירדנו על דונלד טראמפ שהוא רק מאיים ולא פותח, כאילו היה האידיוט הזה שעולה למקפצה בבריכה ואז, כשהוא למעלה, נעצר ומסתכל למטה ממושכות ולא מוצא אומץ לקפוץ כבר. כל כך חיכינו לזה, והנה זה סוף סוף קרה: מלחמה!אז אנחנו שמחים עכשיו?כי…

הייתי בחו"ל בשבוע שעבר. לא חשובים הפרטים – אוסטריה, סקי עם חברים, זה רק נשמע פריבילגי, בפועל זה הרבה יותר מנשמע, זה גם נראה ומרגיש – אבל משהו מוזר קרה לי במהלך השבוע הזה:הייתי רגוע. לגמרי. למעשה, אני לא זוכר את עצמי רגוע כל כך אי-פעם, אפילו לא בחו"ל, בטח לא בספא, בטוח לא במסאז'…

אל תשאלו מה קרה בשבוע שעבר: סוף העולם הגיע. ואז סוף העולם הלך.הייתה סופה איומה, עצומה, תנ"כית – כל כך גדולה עד שממש היה לה שם פרטי – והיא איימה לכלות סופית את ישראל – שהכריזה מצידה על קוד אדום – באמצעות נשק יום הדין שגם התעשיות הצבאיות שלנו עומדות מולו חסרת אונים: גשם. משמיים.אחר…

אנשים, היא אומרת לי, כבר לא מסוגלים לחשוב על מצב שבו הם אולי היו לא בסדר.היא מדברת על תוכנית הטלוויזיה הזו שהיא עורכת לפרנסתנו, "מאסטר שף", שבה קורה לפעמים שמתמודדים מודחים עקב תבשיל שלא הצליח, או הצליח פחות.זה מין פורמט כזה. כמו החיים. בסוף כולם מודחים מלבד אחד, והוא מוכתר למאסטר-שף הבא של ישראל וממשיך…

"אנחנו חייבים להיפגש הערב כדי ללכלך על החבר שלך שקנה דירה ב-21 מיליון", חבר שלי ברק מרים לי טלפון בשלישי על הבוקר, ואני יודע מייד על מה הוא מדבר אבל לא מצליח להשחיל מילה בטרם הוא ממשיך: "לא, זה לא ייאמן, כתב ספר עצות ועכשיו קונה דירה ב-21 מיליון. תכתוב על זה טור! תכתוב על…

בשבועיים האחרונים אני שואל את עצמי – כמו רובנו, אני מניח – אם הייתי שורד בשבי החמאס משך חצי שנה, או שנה, או שנתיים. השאלה חסרת הפשר הזו – בעיקר כי אין לי עליה תשובה (מלבד "נראה לך?") – החליפה את השאלה הקודמת ששימשה בתפקיד הנתניהו הנצחי של השאלות בעלות הקדנציה האינסופית בחיי: האם הייתי…

עם דמעות הסוף הטוב, הלא טוב, האופורי, הנורא, המאוחר מדי, המוקדם מספיק, הלא-ייתכן-שזה-הסוף, אבל-עובדה-זה-הסוף – עם הדמעות האלה בעיניים;ואז עם אנרגיית ההקלה והאושר הפתאומית הזאת שהתפרצה משום מקום בשבוע שעבר, השמחה הפשוטה, הנשכחת, הממשית;עם כל זה, אני חושב שמותר לנו, סוף סוף, לקחת נשימה אחת עמוקה, לנשוף נשיפה רדודה, לחוש את מה שדניאלה לונדון-דקל כינתה…

ישראלים רבים, ואני גאה להגיד שמדובר בי ("אני מכיל המונים", כמו שכתב המשורר וולט וויטמן) שואלים את עצמם לא פעם: כאילו, מה? מה יש לאנשים, שמספרם לא קטן והם מונים את מה שנדמה בסקרים כ-24 מנדטים יציבים כבטון, שהם ממשיכים להאמין, לציית וללכת בעיוורון גמור אחרי בנימין נתניהו והקרקס המעופף של ממשלתו?כלומר, מה בחמשת חושיהם…