כמה פעמים בשנים האחרונות אמרתם לעצמכם "בבקשה שזו תהיה פארודיה", ואז הבנתם שאלה באמת החדשות? אמא, זו ציפור? זה מטוס? זה כטב"מ? זה סופרמן? לא, אלה איתמר בן-גביר ועידית סילמן, שני שרים בממשלת ישראל, עומדים על קרש כמו שני נידונים לקפיצה למים על אוניית שודדי-ים, ומראים זה לזו תעלה ריקה שחפורה מתחת לקרש סביב בית…

לרוב אני לא נותן כאן קרדיט לשום גוף מסחרי, למרות שקיבלתי לא פעם – אפילו לא פעם אחת, למעשה – הצעות לעשות ממש את זה.אבל הפעם אני נאלץ לחרוג ממנהגי כי הדבר הזה מתקשר ישירות לסיפור שלי. וזה הסיפור: "גולד'ס ג'ים"? רשת של חדרי כושר חדשים? תשמעו, הם פשוט, במילה אחת – וסליחה על העליבות…

אז חזרתי מכמה ימים באמסטרדם, ואל תשאלו מה הולך שם: כלום. באמת. קרוב לכלום.היה חם. היה גל חום. חוויתי את החום הזה על בשרי, ובשרי מבקש למסור: מדובר במה שאנחנו קוראים לו יום רביעי. או ראשון-שני. או שבת. לא חשוב. חם ושמש, בסדר. 33 מעלות. כאילו לא כל ישראלי חי ב-33 מעלות רוב חייו מאז…

מכירים את הקטע הזה כשאתם רווקים/ות, שערב אחד, משום מקום כמעט אבל לא לגמרי, איזה אקס, או אקסית, נזכרים בכם פתאום ומסמסים משהו, ואתם נדרכים קצת, ומייד נזכרים בכל הזמנים הרעים שהאיש או האישה האלה העבירו אתכם – אבל היו גם רגעים טובים, היו! – ומפה לשם, הבנאדם מצליח לשכנע אתכם להיפגש, כי במילא לא…

בזמן האחרון אני שם לב שהשכונה שלי קצת משתנה. זו דרכי המנומסת, כמובן, להגיד "הלכה השכונה", אבל האמת היא שהיא עוד לא הלכה; היא הולכת. ככה ברגל, לאט. הולכת בדרך כל שכונה.היא הופכת דתית יותר, חרדית יותר, מה שהתחיל כטיפטוף הפך לבית חב"ד שלם, אליו הצטרף בית כנסת עם שאיפות קולוניאליסטיות, שהפך להחלטה עירונית להקים…

תשמעו סיפור על חבר אחד שלי, שנסע מתל אביב למשחק כדורסל שהתקיים בירושלים ואסף בדרך חבר טוב שלו שגר בבירה, ושעה לפני הזמן הם כבר הגיעו למקום, רק כדי לגלות שבמקומות המסומנים שלהם יושבים אנשים אחרים.ולא סתם אנשים, אלא אוהדים שרופים ממה שנקרא "הגייט", שהם טיפוסים שאתם, בואו נאמר, לא רוצים לטפס עליהם."סליחה", חבר שלי…

אכלתי פעמיים-שלוש בחיים במסעדות של אסף גרניט. היה בינוני בהחלט, לגמרי ארוחות שהיו יכולות וצריכות להיגמר במייל, אבל לא אמרתי כלום כי לא נהוג; האיש בכל זאת נתפס כסוג של… לא יודע, כוכב? כוכב מישלן? כוכב הצפון, עדיפות לצפון אירופה?אבל לאורך השנים פיתחתי תזה מופרכת שבה שיתפתי רבים רק כדי לוודא שאין לה תוקף, והיא…

איך אנשים מסוימים פה אוהבים את המלחמה, נכון? לא כולם, לא, אבל ישראלים רבים מאוד פשוט… כן, אוהבים. זאת המילה שלא חיפשתי.אוהבים את התחושה הזו, שהפנטזיה הילדותית והוותיקה ביותר שלנו כישראלים – שיום אחד פשוט נחטוף את החלסטרה, בית הבעל ישתגע, ובשאגה אחת אדירה, טנטרומית, נעיף וננער מעלינו את כל האיומים הקיומיים– הפנטזיה הזאת ממש…

לפני איזה שנה וחצי אושפזתי לשבועיים. זה לא היה משהו מסכן חיים במיוחד, אבל זה היה משהו מספיק מזוהם כדי לחייב אישפוז ואפילו ניתוח, וככה יצא שביליתי באיכילוב יום ועוד יום ועוד יום, ומדי בוקר הגיעו הרופאים לסיור שלהם, בחנו את הזיהום שלי ופסקו "אתה נשאר איתנו", ואני אמרתי בדמעות שפתאום היו שם: "די, בבקשה,…

בשבועות האחרונים אני מרגיש שהגעתי לקצה. אני מתכוון לקצה הסבלנות. קצה התקווה. קצה הרצון להמשיך עם האופטימיות.אני גולל בחוסר חשק מוחלט את הפיד שלי ברשת וכבר כמעט לא נעצר על שום דבר פוליטי. הכל נאמר, נלעס, נטחן כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה דרכים, הכל נכתב, הכל ידוע מראש – רבאק, הגענו בשעה טובה…