החרדה חיה בתוכי. היא דיירת מוגנת. אין דרך לגרום לה ללכת ממני. כיום אני כבר מבין את זה. לקח לי די הרבה זמן להבין את זה. ניסיתי כל מה שיכולתי כדי להראות לחרדה את הדלת: בטוב, ברע, באיומים, בתחינות, בצווי פינוי, צווי הסגרה, צווי מצפון. כלום. שום דבר. החרדה התבצרה בתוכי כמו תושבת גבעת עמל…

ילדים זה אשמה. מילים ולחן: אני. ביצוע: אני. מרגיש את זה חזק במיוחד בין: חול המועד פסח לחול המועד פסח שאחריו. ועכשיו, הו כן, זהו שוב חול המועד – הזמן הזה בשנה שבו האשמה שלי כהורה מלבלבת, ואז צומחת, ואז מגיעה למימדים מפלצתיים, כי אני מבין ששוב לא עשיתי למען ילדיי את מה שכל הורה…