"אז איך היה?" היא שואלת רגע אחרי שסיימנו להתחבק משך דקה ארוכה ליד הדלת והמזוודה, עם כניסתי הביתה אחרי השבוע ההוא בטוקיו. את באמת רוצה לדעת, אני תוהה לעצמי. ובכן, מותק (אני ממשיך לעצמי), הייתי אומר שזה היה מסע צלב ארוך בעקבות הגביע הקדוש שאיש מעולם לא הצליח לשים עליו את ידו: המתנה בשבילך. כי…

טור זה מוגש לכם בחסות מערכת חינוך שכבר אינה קיימת. טור זה נכתב על ידי אדם שלמד לכתוב כי למישהו היה דחוף ללמד אותו, לזהות את יכולת הכתיבה הבסיסית שלו, לעודד אותו, לתגמל, לתת לו להרגיש שכתיבה טובה היא הישג. טור זה נכתב מכיוון שמרגע שלמדתי לכתוב בכיתה א' והמשכתי עם זה מיוזמתי, אנשים –…

אני ציוני. אופס, מצטער. שוב נפלט לי "ציוני". אני יודע שאסור לי להגיד "ציוני". אסור לי להשתמש במילה הזו, מחלקת שכר אסרו עליי מפורשות וגם והבהירו חד-משמעית שכל שימוש בכתב או בעל-פה ב"ציוני" (טוב, פעם אחרונה, מבטיח) עולה לנו הון-תועפות. "אתה לא מבין שהשימוש נאסר עלינו?" הם אמרו לי שוב ושוב. "זה לא שייך לנו….

אז חזרתי משבוע בברלין עם המשפחה (אל תסתכלו עליי ככה. ברלין היא ה-מקום לילדים, גם אם הם עצמם לעולם לא יבינו את זה או ירגישו ככה), ואני מנסה להבין מה בדיוק קרה במהלך השבוע הזה שגרם לי להודיע בסופו שאני, מצידי, לא לוקח בקרוב שוב את הילדים לשום מקום מחוץ לגבולות 67'. מה אני יודע…