כמה פעמים בשנים האחרונות אמרתם לעצמכם "בבקשה שזו תהיה פארודיה", ואז הבנתם שאלה באמת החדשות?

אמא, זו ציפור? זה מטוס? זה כטב"מ? זה סופרמן? לא, אלה איתמר בן-גביר ועידית סילמן, שני שרים בממשלת ישראל, עומדים על קרש כמו שני נידונים לקפיצה למים על אוניית שודדי-ים, ומראים זה לזו תעלה ריקה שחפורה מתחת לקרש סביב בית כלא, ומסבירים שכאן, ממש בתעלה הזו, ישרצו תנינים  – תנינים חיים! – שיהוו איום, הרתעה – כן, שובה של ההרתעה הישראלית, סוף סוף! – עבור כל אסיר בטחוני שיחשוב לנסות להימלט.

האם זאת המציאות – המציאות הישראלית, החדשותית, הממשית – או שזו קריקטורה, או פארודיה, או רק חלום נונסנסי ואידיוטי שאני חולם?

לעזאזל, לא.

זאת המציאות. אחד לאחד. מציאות חיי. מציאות שבה שתי קריקטורות על שרים, על ממשלה, על מדינה, על ריבונות, מתכננים – ולכאורה גם מבצעים – תעלת תנינים מסביב לבית כלא. כמו בסרט מצויר. כמו במשחק וידאו. כמו ברפובליקת בננות. כמו בתיאטרון אבסורד; מחכים לתנין גודו.

ובמציאות הממשית הזאת, אני יודע שאיפשהו באיזה משרד ממשלתי ישבו עובדי מדינה מסורים – מהנדסים אזרחיים, מהנדסי מים, אדריכלים, וטרינרים – וממש השקיעו את זמנם בפרויקט תעלות תנינים שלעולם לא יבוצע. או שכן? אולי כן. בקדנציה הבאה שלהם, אם תהיה. כולנו נגיד כמובן שזה אבסורד, טמטום מוחלט, כולנו נהיה נבוכים עד העצם ונתהה אם זו קריקטורה ונדע שכן. ושזו בו-זמנית מציאות.

וזה לא חדש לי, הרגע המתעתע הזה שבו אני תוהה איפה אני חי: במדינה או בקריקטורה של מדינה – והתשובה לאחרונה היא תמיד כן וכן.

אתם כבר מכירים את זה; אתם נתקלים באיזו ידיעה חדשותית ואומרים לעצמכם: בבקשה-בבקשה שזו תהיה פארודיה, בסדר? כאילו, זו חייבת להיות, לא? זו פארודיה שמישהו הפריח, כאילו מירי רגב הביאה פופקורן לישיבה גורלית בעיצומה של מלחמה. כאילו סמוטריץ' אמר שתוכניתו הכלכלית לישראל היא "כלכלה שמבוססת על התורה". כאילו הקימו "משרד למסורת ישראל" במקביל למשרד המורשת, רק כדי לספק דיי-ג'וב לאיזה שר.

ולא. אלה לא פארודיות. זו מציאות, רק כזו של מדינה שהפכה לקריקטורה.

אז כשאני רואה את בן-גביר וסילמן על קורת עץ מעל תעלת תנינים מדומיינת, אני לא נבוך בשבילם, כי אין דרך להיות נבוך בשביל אנשים שכשאלוהים חילק את המודעות העצמית בדיוק היו עסוקים בלפרק ממשלות בשמו; אני נבוך, קודם כל, בשביל עצמי. כאדם חושב. כאדם רציונלי. כאדם במאה ה-21. זה מביך אותי נורא, מגרד לי בכל הגוף, להבין שאני אזרח במדינה שהיא כבר הרבה מעבר לוויכוח על ימין-שמאל, חילוני-דתי, ליברלי-שמרן; לא, היא פשוט קריקטורה. סרט מצויר דפוק. מדינה שהעומדים בראשה עומדים גם מעל תעלה שאמורה לאכלס תנינים.

ורגע כזה – בכל מדינה, בטח במדינת ישראל שבה גדלתי, הנס היהודי הגלוי, ארצם של עגנון, בן-גוריון, פרס, בגין, לייבוביץ', כהנמן, צ'חנובר, גרוסמן, עוז, פרלמן, בארנבוים, איינשטיין (אריק, כן?) – הוא לפני הכל עלבון לאינטליגנציה ואז יריקה עליה.

כלומר, תחשבו לרגע על מצביעי ימין: זה לא מביך אותם בכלל? לרגע? זה לא גורם להם להרגיש שמישהו שם ממש דורך להם על האינטליגנציה בתנועות סיבוביות? זה לא גורם להם לחשוב שרגע לפני שהם מאשימים את מי שקוראים להם "כת" או "כרותי אונה", עדיף שישימו לב שהאנשים שמייצגים אותם הם הראשונים להתייחס אליהם (ולהתנהג בעצמם) ככאלה?

זה לא מביך אותם לחשוב שראש הממשלה שלהם הוא כרגע בדיחה בינלאומית, אדם שהרשתות החברתיות רואות בעיקר את ערכו הקריקטורי ומריצות עליו אינספור סרטונים ויראליים מטופשים תחת הכותרת "נתניהו תעזור לי"? מין דמות שמתייחסים אליה כמו שאנחנו התייחסנו כילדים למנהיג אוגנדה בעידן אנטבה, אידי אמין דאדא; זה עצם השם האינפנטילי – דאדא, ביבי –  והאישיות הגבולית, מין מנהיג טוטליטרי עם גינוני גדלות מגוחכים לצד יכולות ביצוע מביכות, שגרם לנו להתייחס לאוגנדה בערך כמו שהמערב מתייחס כיום לישראל: קריקטורה של מדינה.

ועזבו יחס חיצוני; הבעיה מתחילה, כמו שאמרה שרי אריסון בתקופה שעוד אמרה דברים, בתוכי. בתחושה הפנימית שלי, מול ידיעה חדשותית, שלא ברור לי עד הסוף אם היא אמיתית או סאטירית. נתניהו אומר בראיון ש"לא מספיק להכות בכף החתול, צריך להכות בחתול עצמו", ואז מוסיף: "חתול ארסי".

רגע, אנחנו פארודיים עכשיו? אנחנו מריאנו בתפקיד? או שראש ממשלת ישראל האמיתי חושב שישראל מאוימת על ידי חתול, או על ידי אויב שהדימוי המדויק ביותר עבורו הוא "חתול ארסי"? והאם זה אומר שגם האויב – כמו חתול ארסי – לא באמת קיים?

מה לעזאזל קורה פה? הייתי דופק על מקלט הטלוויזיה – אם היינו עדיין בעידן של "מקלטי טלוויזיה"  שצריך לדפוק עליהם במקרה שמשהו משתבש – אבל אני יודע שלא יעזור; אני חי בפארודיה על מדינה, תחת שלטון שכל תכליתו להעליב לכל העולם את האינטליגנציה. שלטון שמעביר חוק-יסוד שמכיר בלימוד תורה, בתנועות קדימה ואחורה תוך מלמול טקסט ימי-ביניימי, כאקט הגנה אקטיבי על ישראל, זהה ביכולותיו לכל פיתוח של התעשיות הצבאיות. שלטון שמעביר חוק שאוסר מעצר עריקים חרדים – למה לא, שיערקו חופשי, זה מגן על ישראל! – ובו-זמנית חוק שמאריך את השירות הסדיר לכל השאר.

אתם צוחקים עליי?

כן. צוחקים. מירי רגב אפילו צחקה לפני שבוע פיזית בפרצופו של האב השכול ניסים לוק, שאיבד את בתו שני בפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר. בזמן שכל צורת חיים חצי-אנושית הייתה לפחות נעצרת להחליף מילה, אולי לנסות להרגיע מעט את האב הנסער, רגב – האישה שכבר פלטה "תיסע" בתשובה ל"אני לא יכול, אני אדרוס" – צחקה לאב השכול בפנים. קריקטורה. מיסיס איוול.

זה לא חדש, כמובן; אלה האנשים שהביאו לכם את רפי קדושים לישיבת ועדת חינוך – עוד רגע שבו לכולנו התחשק לצלצל לשירות הלקוחות של "ארץ נהדרת" ולהגיד: חבר'ה, לפחות תישארו מחוברים לאיזו מציאות אפשרית – ואלה האנשים שהבכירים שבהם (כולל שר הביטחון, שר החינוך, שר התרבות והשרה לאיכות הסביבה) בילו את מוצ"ש שעבר בעלייה לרגל לאירוסי בנו של העבריין המורשע יאשיהו פינטו.

עכשיו תראו; זה לא שתכננתי אי-פעם לגור בקריקטורה, אבל כשאתם מנוהלים על ידי קריקטורות במקום על ידי בני אדם, זו התוצאה. רק תחשבו על ייצוגה המושלם של הקריקטורה – טלי גוטליב; אישה שהיא פארודיה מכוונת, ספק גרוטסקה, על נבחרת ציבור. אתם מסתכלים על גוטליב מדברת, מנפנפת, נובחת במכוון, מקרקרת מבחירה, ויודעים שאם הייתם נתקלים באישה כזו בתור בסופר, בחניון, בחדר המתנה, הייתם מנתקים מגע, אומרים לילד "חמודי, אל תבהה, זו אישה עם בעיות", ומנסים לעבור לספסל מרוחק.

אבל גוטליב – לצד שרה נתניהו, שמקפידה שכל צילום שלה ירוטש קריקטורית עד לרמה שתחזיר אותה לגיל 17 (של קלאודיה שיפר) – היא פרצופה המדויק של ישראל ברגע הזה בזמן: קריקטורה. מדינה שהעולם צוחק עליה ומריץ קטעים על העומדים בראשה. והבעיה עם להגיד שאתם מישראל לאיזה נהג מונית בחו"ל היא הרי לא הפחד, אלא המבוכה. לא נעים.

ולכן הבחירות המתקרבות הן, לפני הכל, על השאלה אם ישראל ממשיכה להתקיים כמדינה לגיטימית, ויותר מזה – כמדינת היהודים, העם העתיק והחכם הזה – או כמדינת קריקטורה, שהמצע לקיומה ותוכנית העבודה העקרונית שלה הם טמטום.

זו עיקר הבחירה. אז תעצמו עיניים ותתפללו חזק (היי, אומרים שזה עוזר בדיוק כמו נשק חם!), ואז תפקחו אותן ותוודאו שהבחירות האלה מתבצעות באופן הגון, ותקוו רק שבליל הבחירות ב-22:00 לא תעצמו אותן שוב כדי לתהות האם זו פארודיה או שאלה, אשכרה, החדשות.

(פורסם באוגוסט 2026)