אלוהים לא גר כאן יותר. כבר די הרבה שנים שאני חושד בזה, אבל בשבועות האחרונים – כשגלי החום המסויט והרצחנות המזוויעה מכים לסירוגין בארץ שהובטחה להיות "המובטחת" – אני יודע שאני צודק. אלוהים עזב. הוא גר במקום אחר, כי הארץ המובטחת שלו לא קיימה. הוא לא פירסם הודעה בנושא, לא השאיר פתק "עברנו" על דלת…

אוקיי, חבר'ה; כולם יושבים במעגל? כולם מחזיקים ידיים? כולם מבטיחים לחבק אותי אחרי הווידוי? בסדר, הנה אני מתחיל: קוראים לי רענן, ומעולם לא ביקרתי במחנה השמדה או ריכוז, בפולין או בכל מקום אחר. רגע, שנייה, אל תתנפלו; זה לא שלא רציתי – באמת שכן. פשוט, אתם יודעים, אם כבר מצליחים לפנות כמה ימים כדי לקפוץ…

זה לא שהאייפון שלי התקלקל, כמו שהוא לא היה מאה אחוז בסדר. משהו נדפק בו. בכלל, מאז ששידרגתי לו את מערכת ההפעלה, כל העסק הפך איטי ומקרטע. אין לי בעיה עם "איטי ומקרטע" — זה יכול להיות יופי של סרט המשך ל"מהיר ועצבני" — אבל אז גם הוויי-פיי של הטלפון הפסיק לתפקד. פשוט מת. לחלוטין…

אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה. חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל,…

אלוהים, אני לא חי באמת. כלומר, אני חי בשקר. כלומר, אני בקושי חי. סתם תופס מקום. זה לא אני אמרתי. זה אלפא רומיאו אמרו. כן, מדובר במכונית איטלקית, אבל כבר הקשבתי גם לחוות דעת של טוסטרים סיניים זקנים על חיי, כך שאני לא מזלזל בשום חפץ המעוניין לחלק לי ציונים. ובאתר האינטרנט של אלפא רומיאו…

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה. להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה…

החתולה הארורה נשכה אותי. היא אפילו לא החתולה שלי. היא לא של אף אחד. היא של הגינה. של הציבור. היא חתולה ציבורית. חתולת רחוב. חתולה על גגון בטון חלוד. חתולה חולה. אין לי מושג מאיפה החתולה הגיעה, אבל מתישהו לפני ארבע שנים היא התחילה ליילל מול פתח הבית פעמיים ביום בדייקנות של חתולה שוויצרית. הכנסנו…

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…

שום דבר לא מכין אותך למותו של אביך החורג. מלבד, נאמר, העובדה שהוא אובחן כחולה במחלה סופנית, הידרדר במהירות לא חוקית מאז האבחנה, הפסיק לדבר, לזוז ולאכול ו… טוב, נו, בסדר; היה די ברור שהוא הולך ללכת, ומה שאני רוצה באמת להגיד הוא כזה: הרבה דברים מכינים אותך למותו של אביך החורג, אבל שום דבר…

1. מה הבעיה שלו? 2. למה, לכל הרוחות, הוא הולך עכשיו לבחירות? לא, ברצינות; למה? 3. למה הוא בכלל טורח? לא, ברצינות; למה הבנאדם עובד קשה כל כך – ימי עבודה מפרכים של לפנות-בוקר עד מאוחר בלילה, לא הייתי מתחלף איתו – רק כדי להחזיק במשרה שבמסגרתה הוא עושה, במצטבר, קרוב לשום דבר? מילא אם…