בנימין נתניהו מת בשבילי ב-7 באוקטובר 2023.אני יודע; הוא לא מת בשום דרך, הוא חי ובועט ורחוק מלהיבעט, ועדיין, בשבילי הוא מת ב-7 באוקטובר ההוא. מת ציבורית. מת כמישהו שאני עשוי, אי-פעם, לרצות לשמוע ממנו שוב.זה די ברור מאליו, לא?נדמה לי (ואולי רק נדמה) שכל אדם סביר – בלי קשר לדעה או מחנה פוליטי –…

האמת היא שבדיוק כמו לכם, אין לי מושג מי עומד לנצח בבחירות הקרובות. זאת אמת איומה, כמובן. זאת אמת שאומרת שיש בהחלט סיכוי מסוים – ואפילו ממשי – שבנימין נתניהו ולהקת הליווי שלו, "המושחתים, המשתמטים והמשיחיים בנד", יקימו פה ממשלה נוספת. שגם אם הסקרים כרגע מראים שלא, עדיין יש סיכוי לא רע שהאנשים שאוכלים מוות…

יודעים איך יודעים שאנחנו מנצחים במלחמה?לא יודעים. למעשה, כבר די יודעים שלא.נכון, השמדנו, הפצצנו, ריסקנו, חיסלנו, פעלנו, הפעלנו, התפעלנו וייתכן שגם פיעלנו – וממש ברגעים אלה טייסינו עושים בשמי טהרן דברים שגם השמיים הם לא הגבול בשבילם ועוד יסופר בהם בהרחבה בכתבות חג משעממות אקסטרה – ועדיין;המשטר שם נשאר.הטילים כאן נוחתים.ואין לנו שום תוכנית מיוחדת…

איך אנשים מסוימים פה אוהבים את המלחמה, נכון? לא כולם, לא, אבל ישראלים רבים מאוד פשוט… כן, אוהבים. זאת המילה שלא חיפשתי.אוהבים את התחושה הזו, שהפנטזיה הילדותית והוותיקה ביותר שלנו כישראלים – שיום אחד פשוט נחטוף את החלסטרה, בית הבעל ישתגע, ובשאגה אחת אדירה, טנטרומית, נעיף וננער מעלינו את כל האיומים הקיומיים– הפנטזיה הזאת ממש…

אנחנו שמחים עכשיו?כי כל כך רצינו שתיפתח כבר המלחמה, כולל מערכונים סאטיריים בפריים-טיים שבהם ירדנו על דונלד טראמפ שהוא רק מאיים ולא פותח, כאילו היה האידיוט הזה שעולה למקפצה בבריכה ואז, כשהוא למעלה, נעצר ומסתכל למטה ממושכות ולא מוצא אומץ לקפוץ כבר. כל כך חיכינו לזה, והנה זה סוף סוף קרה: מלחמה!אז אנחנו שמחים עכשיו?כי…

בשבועיים האחרונים אני שואל את עצמי – כמו רובנו, אני מניח – אם הייתי שורד בשבי החמאס משך חצי שנה, או שנה, או שנתיים. השאלה חסרת הפשר הזו – בעיקר כי אין לי עליה תשובה (מלבד "נראה לך?") – החליפה את השאלה הקודמת ששימשה בתפקיד הנתניהו הנצחי של השאלות בעלות הקדנציה האינסופית בחיי: האם הייתי…

עם דמעות הסוף הטוב, הלא טוב, האופורי, הנורא, המאוחר מדי, המוקדם מספיק, הלא-ייתכן-שזה-הסוף, אבל-עובדה-זה-הסוף – עם הדמעות האלה בעיניים;ואז עם אנרגיית ההקלה והאושר הפתאומית הזאת שהתפרצה משום מקום בשבוע שעבר, השמחה הפשוטה, הנשכחת, הממשית;עם כל זה, אני חושב שמותר לנו, סוף סוף, לקחת נשימה אחת עמוקה, לנשוף נשיפה רדודה, לחוש את מה שדניאלה לונדון-דקל כינתה…

היה הייתה פעם, מזמן – הרבה לפני שעידן עמדי התחיל לקרוא למוזיקאים שתרמו לחיי כל כך הרבה יותר ממנו "אפסים" – בחורה בשם דפנה. דפנה טלמון. אתם אולי זוכרים אותה – זה קרה לפני שלושה שבועות בערך, פרק זמן גיאולוגי במונחים ישראליים עכשוויים. בכל אופן, לא חשוב; אותה דפנה – בחורה שמעולם לא הלכה בתלם…

זה קורה ב"אורבן אאטופיטרס", רשת אופנה היפסטרית ענקית, בינלאומית, שגם אני עוד הספקתי לקנות בה בגיל 22 בגדים מכוערים כל כך עד שבדיעבד אני מכחיש שבכלל הייתי בן 22, ועכשיו הילד שלי עומד לקנות בה את אותה סחורה, ואין ספק שההיסטוריה חוזרת, פעם כטרגדיה,, פעם כפארסה, ופעם כמכנסי באגי גרועים.אנחנו בקמדן, לונדון, והוא מודד ומתחבט…

מעולם לא רציתי להיות בעזה. לא רציתי – ואני עדיין לא רוצה – שילדיי או חברים שלי יהיו שם. לא כחיילים, לא כתושבים, לא בכלל. מה לי ולעזה? מה לנו ולעזה? מה איבדנו שם?איבדנו מאות חיילים רק במלחמת "חרבות ברזל".איבדנו מאות אזרחים בטרור עזתי מאז 67'.איבדנו את הכבוד העצמי – החל מילדינו המגויסים שצריכים להוציא…