לפני חודש בערך זכיתי בפיס.
הדבר הזה בא משום מקום. לא חשבתי עליו, לא תכננתי, לא הייתי מודע בכלל. פשוט קיבלתי אס-אמ-אס שאמר: ברכות, זכית בהגרלת הפיס.
זמן קצר אחר כך, קיבלתי העברתי כספית לחשבון הבנק שלי, תחת הכותרת "זכייה מפעל הפיס".
100 שקל.
זה סכום הזכייה שלי. תודה, אם מישהו רוצה לדבר איתי על השקעה, הלוואה, לעניין אותי באיזה מיזם או מצוקה אישית שאני יכול לסייע בה, ניתוחי חירום, תרופות שאינן בסל – דברו איתי בפרטי.
אבל כן, אני מנוי של הפיס. אין לי שום תירוץ טוב מלבד "הדברים האלה שאתה מוצא את עצמך עושה, או ממלא, או מתחייב, בסביבות אחת בלילה מול המחשב, כשאתה מיואש או משועמם או שילוב כלשהו ביניהם שעשוי לכלול שיירי בוטנים ואלכוהול".
אז בדיוק באופן הזה עשיתי מנוי למפעל הפיס – אחד המפעלים הפחות יצרניים שאני מכיר, ובכל זאת, באחד מאותם לילות נואשים שבהם אמרתי לעצמי "תשמע, נשארה רק עוד דרך אחת בעולם שבה יש סיכוי שתהפוך עשיר, והדרך הזאת היא שהכסף פשוט ייפול עליך מהשמיים, או משישיית כדורים שאיזו מכונה תפלוט"- הפכתי למנוי. ולא רק מנוי, אלא מנוי שזכה!
ב-100 שקל.
אני מספר לכם את הסיפור המיותר הזה (בינתיים בזבזתי את כל הכסף על ממתקים) משתי סיבות: קודם כל, שאני רואה ב-100 שקל האלה סימן לבאות, וב"באות" אני מתכוון לזכיות הבאות, כי כידוע, ככה זה בפיס: יש המון זוכים שזוכים פעמיים! אין לזה שום הסבר סטטיסטי מלבד "סטטיסטיקה היא מדע מדויק, ולכן אין לה שום דרך ממש לחזות דברים במציאות", אבל כולנו שומעים כל הזמן על ההוא שזכה באיזו הגרלה ענקית, ואז, כעבור חצי שנה, זכה שוב – לרוב מדובר במובטל מקריית מלאכי שההודעה על הזכייה תפסה אותו בדיוק בעיצומה של בניית מתקן לתליית עצמו בחצר ביתו המעוקל.
אז למה לא אני?
הנה, זכיתי ב-100 שקל, ולכן – מבחינה סטטיסטית או לא – גדולים הסיכויים שאזכה שוב. ב-100 שקל. או במיליון. כי, אתם יודעים, טפטוף יכול להפוך למבול.
אבל הסיבה העיקרית שאני מספר לכם את זה היא שבאופן לגמרי לא ברור, הזכייה הזו מילאה אותי שמחה. לא כי 100 שקל יסגרו לי משכנתא (אולי רק על בית הגפרורים שהילדה בנתה בכיתה א'), אלא, קודם כל, כי זכיתי במשהו, ואני בנאדם שאף פעם לא זוכה. אין לי בארון, או על המדף, או ברזומה, אפילו לא זכייה אחת במשהו בכלל. ושנית, כי הדבר הזה, 100 השקלים חסרי המשמעות האלה, הוא, בפשטות, משהו טוב שקרה.
בלי שעבדתי בשבילו. בלי שהזעתי את נשמתי. בלי שהתפללתי, זימנתי, צעקתי, התייאשתי, שרפתי עשרות ומאות שעות או אפילו חשבתי על זה; זה פשוט קרה. יום אחד, משום מקום, משהו טוב פשוט הופיע.
גם אם זעיר ממש. 100 שקל.
והדבר הזה – משהו קטן וטוב שקורה – הפך מצרך נדיר כל כך בחיי, בחיינו, עד שאני מוצא את עצמי זקוק לו ומתאווה אליו יותר מאי-פעם. מדי בוקר אני אומר לעצמי: אולי היום. אולי היום משהו טוב יקרה. יופיע. יתקבל בהודעת אס-אמ-אס או בפוש. משהו טוב אחד. אני אצא מהבית ובחוץ – במקום מרק ראמן מהביל על תקן מזג אוויר – תהיה פתאום רוח סתווית נעימה ועננים אפרפרים ותחושה ממשית של שינוי. ובאמצע היום תגיע ידיעה על הודעת הפרישה, ההתנצלות והחרטה המוחלטת של נתניהו. וממכון ויצמן תצא הודעה על מציאת התרופה לדמנציה, או פרקינסון, או גם וגם באותו כדור. ומספר לא מזוהה על הצג יתברר כשיחה מאיזה מכון יוקרתי בקופנהגן, והם יגידו: עקבנו אחר העבודה שלך ואנחנו מתים על זה! נשמח לארח אותך ואת משפחתך לכשנה בדירה מרווחת במרכז העיר – כל ההוצאות עלינו – תמורת כמה הרצאות.
הזיות, אני יודע.
אבל באמת, כל דבר טוב שיקרה, קטן כגדול, יאותת לי, בפשטות, שדברים טובים עוד קורים. עשויים לקרות. ונדמה לי שאני רוצה בזה כל כך רק כי הדבר הזה לא קרה כבר זמן ארוך כל כך.

*

עכשיו תגידו: דברים טובים לא קורים סתם ככה. דברים טובים קורים למי שעובד בשבילם. המזל – או אלוהים, או היקום – עוזרים למי שעוזר לעצמו, וכו' וכד'.
וזה אולי נכון – כדי שדברים טובים יקרו צריך, לרוב, לעזור להם לקרות – אבל אני רוצה משהו בסיסי יותר: אני רוצה שמשהו טוב פשוט יקרה לי כמו שדברים טובים פשוט קורים לפעמים.
לא תמיד זה היה ככה.
כשהיינו ילדים, וגם אחר כך, דברים טובים פשוט קרו מדי פעם: ההורים הודיעו שמחליפים מכונית. סלון. דירה. שנוסעים לחרמון. או לסיני. או לאירופה. וזכינו באירוויזיון. ובאליפות אירופה. ובמשחק מחשב. והגיע החופש הגדול! ועשינו שלום עם מצרים. וירדן. והטלוויזיה הפכה רב-ערוצית. ודייר סטרייטס וגאנס אנד רוזס ומדונה ורדיוהד ומקרטני באו להופיע בארץ. וחייזר נחת אצל דודו טופז באולפן וציפי שביט יצאה מתוכו.
אוקיי, לא כל הדברים היו טובים באותה מידה.
אבל אתם יודעים על מה אני מדבר; יכולתם לצפות, במידה סבירה של ודאות חלקית, שמשהו טוב פשוט יקרה לפעמים. יופיע. יתגשם. יתבשר.
לא משהו שהקרבתם עשרות או מאות אלפי שקלים, או ימים, או אגלי זיעה, או מסעות שכנוע, כדי שיקרה. משהו טוב שפשוט קורה. נוחת בחייכם. משהו כמו אהבה. הצעת עבודה. הזמנה למשהו, לאיפשהו. הבנה חדשה. רעיון חדש ומסעיר. התחלה חדשה ומבטיחה. הרפתקאה.
אבל מתישהו, דברים טובים כאלה פשוט הפסיקו לקרות.
אולי זה עניין של גיל – הגיל שלי, כלומר – אבל נדמה לי שזה בעיקר כי אנחנו בעידן המוזר הזה שבו סביר בהרבה שיופיעו, מדי יום, דברים רעים נוספים, כי נדמה שהכל רק הולך והופך גרוע: ההחשכה הכללית של העולם, משבר ההגירה האינסופי שמטלטל מדינות ויבשות, עליית האיסלאם הקיצוני והקיצונות הדתית בכלל, הפופוליזם, הטראמפיזם, הביביזם, הסכסוכים והמלחמות שאף אחד כבר לא מתיימר להבין או לפתור, משברי האנרגיה והכלכלה, הרשתות, מדרון ה-AI שמאיים לרוקן את האינטרנט, ואז את יתר העולם, מאנושיות, והרשתות המורעלות, והקיטוב והשנאה וה… לעזאזל, קפץ לי לא מזמן קטע של רובין וויליאמס באיזו תוכנית אירוח, ושאלתי את עצמי: איך זה שאנחנו חיים בעולם בלי רובין וויליאמס? לפחות רובין וויליאמס כלשהו?
מאמר ב"גארדיאן" שאל לא מזמן, בכותרת, את השאלה הפשוטה הבאה: "למה הכל מרגיש כל כך חסר חדווה?", ותהה איך זה שבעולם שבו הכל זמין לנו בכמה מקשים – כל רכישה, כל גלילה, כל סרט, מוזיקה, סרטון של "אנשים שלעולם לא תפגשו, עושים דברים שלעולם לא תעשו", כל "שיחה עם צ'אט שיבטיח לכם שאתם המשתמשים המיוחדים ביותר שלו" – איך זה שבעולם כזה, כולנו מרגישים ריקנות ושיעמום גדולים יותר מאי-פעם?
לא ניכנס עכשיו לכל הסיבות (המאמר מציע שמדובר בעידן של "דקדנס ללא הנאה"), כי אנחנו לא מנסים לתקן כאן את העולם; אנחנו מנסים למצוא דבר קטן וטוב אחד שפשוט יקרה. עינינו נשואות, באופן טבעי, ל-27.10 ולדבר אחד טוב שיכול אולי לקרות: תחילתו של התיקון הגדול שישראל מוכרחה. שבירת ההגה מהנתיב ההתאבדותי. הכרעה לטובת מדינה דמוקרטית, יותר על בסיס ערכי מגילת העצמאות ופחות על בסיס ערכי ד"ר ברוך גולדשטיין. אפילו רק דבר אחד קטן שיבשר על קצה השינוי: נניח, אם נעמה לזימי, או מירב כהן, או עדי אלטשולר, ימונו לשרת החינוך.
זה דבר אחד טוב שיכול לקרות. הוא יכול, למרבה הפחד, גם שלא לקרות. אבל אני יודע; ברגע שדבר אחד טוב יקרה, יבואו אחריו דברים טובים נוספים. ככה זה: דברים טובים – כמו רעים – נעים בחבורות. רק… איפה הדבר הטוב האחד שפשוט יופיע? למה כבר לא רואים אותו בשום מקום? למה ואיך הפכו 100 שקלים זכיה בפיס לפסגת הטוב האפשרי?
או במילים אחרות: מגיע לנו שמשהו טוב כבר יקרה. משהו טוב מוכרח, סוף סוף, לקרות. אולי היום. אולי מחר.

(פורסם בספטמבר 2026)