מאז שאורנה בנאי התנצלה על העובדה שיש לה דעות ושהיא העיזה להשמיע אותן, התחלתי לקנא בה. כי לבנאי יש, לפחות, דעות נחרצות: היא מתביישת בעם שלה (גם אני מתבייש בעם שלה. כל הכלבים והחתולים האלה רק משירים שערות בכל הבית) והיא "שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים" (הטעות במקור. הכוונה כנראה ל"מחבבת מרחוק"). גם אני רוצה דעות…

אז עזבתי את הבית לשבוע. לא, לא בשביל אישה – אני לא מנסה לעשות שום דבר שדניאלה עושה, אין לי איך. עזבתי את הבית לשבוע בשביל טוקיו. יפן. כן, כן, תאכלי אבק דניאלה. אני אפילו די גאה בזה, ואם לטוקיו היה מצעד גאווה – והוא היה צועד בדיוק באחד הימים שבהם הייתי שם – אין…

כמו כולכם (אוקיי, כמה מכם), גם אני שוגה לפעמים בהזיות לגבי היום שבו אתמנה, סוף סוף, לחבר כנסת (ממפלגת "המחנה העוד-יותר-ציוני-משלכם"), ולגבי הצעת החוק הראשונה שאעביר בתפקידי כח"כ. כי אני כבר יודע בדיוק מה תהיה הצעת החוק הזו: החוק להחזרת העתיד (או, אם מייקל ג'יי פוקס בדיוק יחלים או ימות, אני אנסח את זה על…

זוכרים את "המטריקס"? שובר הקופות והקופים ההוא שטען שבעצם מתחת לעולם החמוד והנוצץ שלנו מתקיים עולם אמיתי, אפל, תת-קרקעי, מטונף, שערך חיי האדם בו נמוך מזה של גידי אורשר כרגע, ורובנו מעולם לא היינו בו כי נוח לנו לחיות באשליה של עולמנו הרגיל, המלאכותי והמוגן? ובכן, מה אתם יודעים, זה הכל נכון! הבמאים של "המטריקס"…

כולם רוצים לכתוב. סוכני ביטוח, עורכי דין, מתרגמות לעברית, מאפרות, קבלנים, מדריכי כושר גופני – כולם אומרים לי שהם רוצים, שיום אחד הם עוד יכתבו, שחבל שאין להם יותר זמן, שיש משהו שפעם הם התחילו, זה על המחשב איפשהו – כולם רוצים לכתוב, ולכתוב זה יופי של דבר לרצות. אם יש דבר מהנה יותר מכתיבה…

לפעמים כשקשה לי להירדם, אני שוכב במיטה וסופר פסיכולוגיות. כן, יכולתי לספור אקסיות. יכולתי לספור כבשים. אבל מה לעשות – היו לי בחיים יותר פסיכולוגיות מאקסיות, גם אם תצרפו לרשימת האקסיות את כל הכבשים שהיו לי. מתי בעצם הפסקנו, כולנו, ללכת לפסיכולוגים? נדמה לי שכששנות התשעים נגמרו. אצלי, למשל, הן נגמרו לפני חצי שנה. לפני…

"זאת בר!" הפטירה הילדה שלי מבעד לחלון המכונית בעודה נושאת את מבטה לעבר שלט פרסומת ענקי של משקפי השמש הזולים ההם בכיכובה של האישה היקרה ההיא, שמשקיפה אל ההמון מאינספור שלטים כמו דיקטטור אהוב במדינה קצת פחות דמוקרטית או יהודית. "מי?!" ניסיתי להחזיק פאסון של מי שלא שמע טוב. "זאת בר", חזרה הילדה על קביעתה…

אני זוכר את הרגע שבו נשארתי רעב. אתם יודעים איך זה; גם אם סבלתם רק פעם אחת בחיים מרעב, לעולם לא תשכחו. הייתי דווקא מוקף אוכל באותו זמן. למעשה, הייתי ליד שולחן האוכל, מול מזנון ארוחת הבוקר הגדוש בחדר האוכל המקסים של בית ההארחה הקיבוצי שאליו הגענו – מוכי חופשות ועקוצי חגים – ורגע לפני…

עד היום, די הרג אותי העסק הזה עם לדעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה  גדול. למעשה, עד לא מזמן עדיין לא הייתה לי תשובה חד-משמעית, והחיים  שלי הסתובבו סביב עצמם כמו כל סירת מנוע נטולת סקיפר. "תחליט מה אתה רוצה לעשות בחיים, זה כל מה שחשוב," אנשים אמרו לי. "אתה יכול להשיג כל מה שתרצה;…

אני האישה מהטור שלך, שעושה את כל המטלות המעצבנות מהגן בלי בעלה, כתבה מישהי. גם אני, כתבה עוד מישהי. גם אני, כתב אלמן אחד. ואני, אמרה אשתי. ואנחנו לא אוהבים את זה, כתבו כולם, חוץ מאשתי, שאמרה: "מה הם רוצים ממך?", ואני עניתי לה: "מה את רוצה ממני?" והיא ענתה: "שתוציא אותם היום מהגן ובית…