אני מקופח. אני עצבני. אני קבוצת מיעוט במדינה הזאת ואני דורש את זכויותי. כן, שיפסיקו להתעלם ממני. שישמעו וישמיעו אותי. שהסטטוס-קוו יתחשב גם בי. משך שנים מחקתם אותי, העלמתם אותי, התעלמתם ממני, ואני לא מוכן לזה יותר. גם לי מגיעה הגנת-מירי-רגב סטנדרטית. אני חילוני. אני קבוצת המיעוט החדשה והחמה ביותר בישראל (הצטרפו אלינו! טפסים במסדרון)….

אני מותש. אני מפסיד. זה הקרב האחרון שלי על שעות המסך של הילד. זו מלחמת ששת המסכים (אייפון, אייפד, מחשב, לפטופ, טלוויזיה, טלוויזיה אצל חברים) – ואני עומד להיכנע. אני עומד להפסיק למדוד לו זמן מסך ולצעוק עליו שהיה לו מספיק להיום. אין לי יותר כוח לוויכוחים רפטטיביים. זו מלחמת השחרור ממסכים, והילד שלי נלחם…

להשתדל לראות את הצד החיובי – לא הכל פה רע. אפילו לא הרוב. למעשה, שום דבר לא רע, אולי מלבד הפקקים. והטרור האקראי. ויוקר המחיה. ושעות העבודה. והחופשים האינסופיים לילדים. והחינוך המידרדר. והזלזול השלטוני. והשחיתות. הנפוטיזם. הריכוזיות. ועדי העובדים. האלימות. ההסתה. השטנה. המרקם החברתי המתפורר. הכיבוש. סטטיק ובן-אל לכל פועל. אבל באמת, מלבד הדברים המסוימים…

"אז איך היה?" היא שואלת רגע אחרי שסיימנו להתחבק משך דקה ארוכה ליד הדלת והמזוודה, עם כניסתי הביתה אחרי השבוע ההוא בטוקיו. את באמת רוצה לדעת, אני תוהה לעצמי. ובכן, מותק (אני ממשיך לעצמי), הייתי אומר שזה היה מסע צלב ארוך בעקבות הגביע הקדוש שאיש מעולם לא הצליח לשים עליו את ידו: המתנה בשבילך. כי…

טור זה מוגש לכם בחסות מערכת חינוך שכבר אינה קיימת. טור זה נכתב על ידי אדם שלמד לכתוב כי למישהו היה דחוף ללמד אותו, לזהות את יכולת הכתיבה הבסיסית שלו, לעודד אותו, לתגמל, לתת לו להרגיש שכתיבה טובה היא הישג. טור זה נכתב מכיוון שמרגע שלמדתי לכתוב בכיתה א' והמשכתי עם זה מיוזמתי, אנשים –…

אני ציוני. אופס, מצטער. שוב נפלט לי "ציוני". אני יודע שאסור לי להגיד "ציוני". אסור לי להשתמש במילה הזו, מחלקת שכר אסרו עליי מפורשות וגם והבהירו חד-משמעית שכל שימוש בכתב או בעל-פה ב"ציוני" (טוב, פעם אחרונה, מבטיח) עולה לנו הון-תועפות. "אתה לא מבין שהשימוש נאסר עלינו?" הם אמרו לי שוב ושוב. "זה לא שייך לנו….

אז חזרתי משבוע בברלין עם המשפחה (אל תסתכלו עליי ככה. ברלין היא ה-מקום לילדים, גם אם הם עצמם לעולם לא יבינו את זה או ירגישו ככה), ואני מנסה להבין מה בדיוק קרה במהלך השבוע הזה שגרם לי להודיע בסופו שאני, מצידי, לא לוקח בקרוב שוב את הילדים לשום מקום מחוץ לגבולות 67'. מה אני יודע…

אז אמא שלי עברה לדיור מוגן. מזל טוב, או מה שזה לא יהיה שמאחלים לאנשים שדורמן ואזעקה זה כבר לא מוגן מספיק בשבילם. אני לא מאשים את אמא שלי. היא נשארה לבדה בדירה גדולה מדי, שיעמם לה, היה לי יותר מדי זמן פנוי למחשבות מסוג "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי, אולי זה יהיה על…

"אין, אין על אנטליה", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה קיצור ל"וואללה? היית פעם בניו יורק? פריז? ברצלונה? ברוז'? חבל התענכים? תנסה, בנאדם, אחר כך תדבר איתי על אנטליה" – ובכל זאת אני ממשיך ומתעניין: "איך אמרת קוראים למלון שאתם נוסעים באנטליה?" "טיטאניק", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה…

הצליל הזה. הצליל הכי מחריד בעולם אחרי פרץ בכי פתאומי ועז של התינוקת שלך, שמעיד ללא ספק שהיא לכודה כרגע תחת ארון הספרים ששוב הפילה על עצמה. האזעקה. עולה ויורדת. אין לי מושג למה שלוש השניות הראשונות של האזעקה משיגות את אפקט הפחד טוב יותר מכל שמועה לגבי סרט המשך נוסף ל"סקס והעיר". למה שלוש…