צילום: חנן אסור

על התווית האליפטית באינטרקום הבניין של גל אוחובסקי ואיתן פוקס בשכונת טסטצי'ו הירוקה והיפה ברומא מודפס, ליד הלחצן המוזהב, FOX UCHOVSKY וזה נראה מסודר ורשמי וקבוע, כאילו היה שם מאז ומעולם, בדיוק כמו שמות שאר הדיירים, שלאיש מהם, מן הסתם, אין מושג כי הזוג הגאה המבוגר הזה, שמתגורר כאן מזה כשנה וחצי, שכר את הדירה הזו לאחר שבוטל וכמעט נמחק לחלוטין בארץ מולדתו.
מה הם יודעים.
אוחובסקי ופוקס אוהבים את השכונה והדירה כמו שכדאי שיאהבו אחרי מה שעברו בדרך לפה. "זרקו אותנו מארבע דירות שכמעט הצלחנו לשכור", אוחובסקי מחייך, כי מתברר שכדי לשכור דירה ברומא, עדיף שיהיה לכם מעסיק מקומי מסודר, וזה היה די מסובך עבור אוחובסקי ופוקס, שהגיעו לכאן, בעצם, בלי עבודה בכלל. "חמש שנים אחרי הפרשה, ולמעשה עד היום לא הכנסתי גרוש", אוחובסקי אומר.
שבועיים לפני ההגעה הצליחו לסגור על הדירה הזו – וגם זה תוך הפעלת לחץ דרך מפיק אמריקאי שהכיר את הבעלים – ועכשיו הם כאן, מתניידים ברגל ועל אופניים חשמליים ברחובות השכונה היפה שיש בה הכל, מסעדות טובות ("אני לא יכול לראות יותר פסטה", פוקס מדגיש), מאפייה מצוינת, בית ספר למחול, בית ספר למוזיקה לילדים, וכיכר גדולה שהיא "כמו שינקין בניינטיז – עם חנות של זקנה אחת שאתה לא מבין מה בדיוק היא מוכרת, וחנות בגדים של צעירות שאתה לא מבין בדיוק מה הן קונות", אוחובסקי צוחק את הצחוק המרעים  המוכר שלו. הדירה עצמה – למקרה שתהיתם – מעוצבת לא פחות מכל דירה תל אביבית עכשווית; קירות לבנים מאוד, מטבח לבן מאוד, ספה לבנה, פרופילים שחורים, יציאה למרפסת קטנה שמשקיפה לחצר פנימית רומנטית.
לא הייתם מצפים מאוחובסקי את פוקס לשום דבר פחות מזה.
הם עצמם עדיין נראים יחד כמו דוגמנים של הדבר – איך שלא תרצו להגדיר את הדבר, אבל מספיק שנאמר שאם רלף לורן היה מוציא, בימיו הטובים, קטלוג של זוג גאה ייצוגי, פוקס ואוחובסקי והדירה שלהם והבגדים והסניקרס היו יושבים שם בטבעיות גמורה. גם בגילם (שישים פלוס), כשהגיל אולי לא ניכר אבל כבר נוכח – הם עדיין מדגמנים את מה שהם: זוג הפוסטר הגאה של מי שסוגרים יחד 38 שנים והצליחו, איכשהו, להישאר רזים.
רק שהפוסטר כבר מזמן לא שם. לפני חמש שנים הוא נתלש, נקרע לחתיכות ופוזר לכל עבר. הדבר שאני מסתכל עליו עכשיו הוא, כמו שאוחובסקי קובע, "משהו מוזר וכמעט מטאפיזי; כי מתת, אין אותך, מחקו אותך, השמידו אותך ונשארת כלום, ובסוף אתה אומר: אבל אני חי, הנה אני יושב פה"

*

הפרשה, כמו שנקרא לה בשיחותינו, התפוצצה בדצמבר 2021, בכתבה של מיכל רבינוביץ' ששודרה בחדשות התאגיד והביאה, בטישטוש קולות, שתי עדויות של גברים שטענו כי במהלך מפגשים מיניים עם אוחובסקי הוא הפעיל כלפיהם כוח ופעל באלימות. כשנפתחה חקירת משטרה, שני הגברים מהכתבה לא הגישו תלונות, אבל שני מקרים נוספים הופיעו והפכו לבסוף לתלונות – אחד מטעם מעסה שאוחובסקי קיים איתו קשרים כ-15 שנים קודם – ואחר מטעם אדם שהיה איתו בקשרי עבודה ממושכים שכללו גם קשר מיני, ופרסם ב"מאקו" כתבה שבה פירט בהרחבה את טיב הקשר. במרץ 2022 סגרה המשטרה את החקירה, ניקתה את אוחובסקי מכל אשמה והודיעה כי המעשים לא חצו שום רף פלילי. בתאגיד, הוא אומר, ציפו שבעקבות הכתבה יגיעו עוד מתלוננים רבים, אבל לאחר מספר ימים אמר גיא פלד בחדשות 12: "אין צונאמי של מתלוננים".
זה כבר לא שינה. אוחובסקי – כעיתונאי, כותב ועורך עתיר זכויות, כאחד מראשי הקהילה הגאה בישראל (הוא התפטר, מייד לאחר הפרסום, מנשיאות איגי – ארגון הנוער הגאה – שהיה ממקימיו), כאיש טלוויזיה ("המעגל הקטן", "כוכב נולד") וכתסריטאי ("ללכת על המים", "הבועה", בין השאר) – היה, בפועל, בטל ומבוטל.
"באותן 15 דקות טלוויזיוניות שבהן הואשמתי, נשפטתי, הורשעתי, נגזר עליי גזר דין ביטול ומוות, ואחר כך גם גררו את הגופה שלי בכל העיר – השתמשו אך ורק במילה 'צעירים' לתיאור המתלוננים, וכל מי שפתח אתר אינטרנט שעתיים אחר כך קרא שהתפטרתי מנשיאות ארגון הנוער הגאה – אז מה תבין מזה?" אוחובסקי אומר. "לא תבין שהמתלוננים, בזמן האירועים כביכול, היו כולם בסביבות גיל 30, אנשים בגירים שהיו איתי בקשר. אבל המערבולת התקשורתית היום מהירה כל כך, שתוך דקה אתה בעצם הופך למפלצת. אז היו חברים שאמרו לי: אתה יודע לדבר, לך לתקשורת, אבל היו עם זה שתי בעיות: אחת, שלא אומרים לך בכלל מי ומה. בבקשת התגובה שקיבלתי לכתבה בתאגיד לא היו שום פרטים ושמות, והיו שם שני סיפורים, ומאחר ששניהם לא הפכו לתלונות, עד היום אני לא לגמרי בטוח מי היה אחד מהם, וייתכן שלעולם לא אדע במאה אחוז".
ועדיין, בסוף הופיעו תלונות.
"הפרשייה הזו שונה מהמקובל כי היא לא התחילה מזה שמישהו התלונן במשטרה, אלא מזה שנהיה איזה עניין בתל אביב, שאחרי כמה מקרי מי-טו של סטרייטים ומקומות עבודה, התחיל ממש ציד מכשפות בניסיון למצוא מישהו מהקהילה הגאה".
מי מתחיל רדיפה כזו?
"העיתונות האלטרנטיבית הייתה ברגע שיא של מי-טו והתחילו לחפש מישהו מהקהילה, ועיתונאיות צייצו שהן מחפשות מקרים, וזה נהיה דבר. אין לי דרך ממשית להסביר איך, אבל כשזה קרה, הרכילות בתל אביב הייתה שאני רק ראשון בתור של 15 איש. זה לא קרה כמובן. ורק כשקצת התפזר האבק הבינו שאולי קיים פער גדול בין הכותרות לבין איך שזה הסתיים".
אחד המתלוננים, גיא אימרמן, פרסם ב'מאקו' מונולוג ארוך שפירט את יחסיכם.
"זו הכתבה שגרמה לי הכי הרבה נזק מבחינתי. כשעורכי הדין שלי אמרו לי: 'הוא בעצם לא מאשים אותך שם בשום דבר פלילי', אמרתי: מה שאתם לא מבינים זה שמי שיקראו את הכתבה יחשבו שאני אדם מגעיל וניהלתי יחסים מגעילים עם אדם אחר, בזמן שהיחסים איתו היו מאוד טובים, ולמעשה היתה שם חברות. אז אין לי מה להגיד כיום על הכתבה, מלבד זה שאני חושב שמקום העבודה שלי אז – מאקו – לא היה אמור להיות המקום שמפרסם את הכתבה הכי מכוערת עליי".
הצניחה מגובה רב הייתה, איך לא, קטלנית. אוחובסקי זוכר היטב את הרגע שבו נשמטה מתחתיו האדמה: "איתן ואני היינו בבית מלון בציריך, בשעת בוקר. הגענו לסוף שבוע שבו היינו אמורים לקבל פרס מפעל חיים מטעם הפסטיבל הגאה שם, ופתאום הגיעה ההודעה מהתאגיד, שרוצים תגובה. שני מקרים, בלי סימוכין כלשהם ובלי כלום. וקראתי את זה ואמרתי לאיתן: 'איתן, הלך עלינו'. הוא עוד אמר 'עזוב', אבל אני הבנתי מייד ואמרתי לו: 'תנשום עמוק, זה משהו איום ונורא, זה צונאמי'. זה היה הכי מפחיד בעולם, והמחשבה הראשונה שלי הייתה: איזה מזל שאבא שלי כבר לא בחיים ואמא שלי דמנטית, לפחות הם לא יעברו את זה. ואז הייתה לי המחשבה של מה נעשה עם האחיינים שלי, שצריך להסביר להם, והם ילדים שעד עכשיו היה להם דוד כזה שלוקח אותם לאחורי הקלעים של הפסטיגל כדי להתחבק עם אליאנה תדהר או טל מוסרי, ופתאום כולם אומרים להם שהדוד שלהם הוא איזה מפלצת".
בשבועות הראשונים לאחר הפרסום – בטרם נכנסה המשטרה לתמונה – אוחובסקי פשוט ספג את המכה. הוא פנה בבהילות לעו"ד דורי קלקסבלד – חבר – שהפנה אותו לפרקליט ליאור אפשטיין וליועץ התקשורת רונן צור, אבל החליט, בעצתם, שלא לפתוח בקרב תקשורתי על שמו הטוב, אלא להתמקד בצליחת אירוע החקירה המשטרתית שבוודאי יגיע. "ליאור אפשטיין – שהחזיק אותי יום יום וממש הוציא אותי מהמיטה כל בוקר במשך כמה חודשים – אמר לי: תתרכז רק בלעבור בשלום את מערכת החוק. והבנתי שזה נכון; מה אני אתחיל עכשיו לרוץ ולהגיד שאני לא יודע פרטים ולא מבין מה רוצים ממני. ואני גם אדם שמאוד מפחד מכלא, לא יכול לראות סדרות כלא. ב'אוז' הייתי מפסיק לצפות כבר בפתיח".
חשבת שתלך לכלא?
"אני מכיר את עצמי. אז כאילו לא פחדתי, אבל לך תדע. ובאמת ככל שנחשפו הסיפורים והפרטים, היה לי ברור איך זה ייגמר. לא חשבתי שאני אלך לכלא, אבל תמיד יש הפחד של 'אבל אם'. ואתה גם מבין שמהרגע שזה קרה ואתה מואשם, זה לתמיד. שהבעייה היא שגם אם יסגרו התיקים, תמיד תישאר עם איזה אות קין".
הוא הסתפק בפרסום פוסט קצר, שבו הבהיר שלא התקיים שום אירוע שלא בהסכמה, אבל הביע צער וחרטה וכתב, בין השאר, שייתכן שלא היה קשוב דיו לפרטנרים שאיתם היה. "לא העליתי בדעתי שפגעתי במישהו, מסתבר שטעיתי… אף שמעולם לא הייתה לי כוונה לפגוע באף אדם, אני מתנצל מעומק הלב ובכנות מלאה בפני מי שמרגיש נפגע ממני", כתב.
אחר כך פשוט הניח לעצמו לשקוע. "בשבועות הראשונים אתה רק רוצה לישון כל היום. אמרתי לאנשים: חברים, עזבו אותי, היום אני רק ישן, לא רוצה לשמוע, לראות, לא רוצה להיות'. שכבתי במיטה, לקחתי קלונקס, ומדי פעם, כשאי אפשר היה לעצור אותי, הייתי קורא עוד מאמר שהסביר איזה אדם מנוול אני. ב'הארץ' מישהו כתב שצריך לעשות לי 'רצח אב', וזה הלך והקצין. צלמים עמדו מחוץ לבית, אז לא יצאתי. אני לא מתבכיין או משהו, זה מה שעובר כל אדם שמואשם במשהו, בין אם הוא אשם הוא לא. החיים שלך פשוט נהרסים. כאילו הסתיימו. לא במקרה יש אנשים שרוצים להיות איתך כל הזמן, כי מפחדים שתעשה לעצמך משהו. אנשים נורא נבהלים".
מי היו איתך?
"איתן ממש נעמד על רגליו האחוריות, ושני האחים שלי, והחברים שלי, מייד צופפו שורות, באו לבקר, הביאו אוכל, עטפו אותי כל הזמן. כמו בשבעה, וזה באמת קצת אווירת שבעה; זה סוג של מוות, כל התהליך הזה שבו אתה רואה את עצמך מוצא להורג, אבל אתה בעצם עוד חי. רק שהטלפון לא מצלצל יותר, רוב האנשים מתרחקים ממך, העולם נזהר ממך, ואתה כאילו עומד לבד. זו תחושה מאוד משונה".
חודש מאוחר יותר, באחד הבקרים, נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמדו שוטרים. 'אמרו לי: עכשיו אתה בא'. לקחו את הטלפון והמחשב, והחקירה הראשונה נמשכה שמונה-תשע שעות. זה מאוד קשה. מטיחים בך דברים, ואתה צריך לספר את הסיפור שלך. לזכותם ייאמר שבתוך הסיטואציה הם היו הכי הוגנים איתי שאפשר. כשלקחו אותי לחקירה הם לא הודיעו לתקשורת ולא הגיעו צלמים, וגם בחקירות הבאות אפשרו לי להיכנס מלמטה אם חיכו צלמים בכניסה. החוקר שלי היה אדם רציני. אז נכון שבפעם הראשונה שהגעתי, מישהו שם אמר לי: 'תדע לך שקיבלת את הצוות עם אחוזי ההרשעה הכי גבוהים במשטרה' – שזה תמיד מעודד לשמוע – אבל בסוף, הם היו הכי בסדר. הפעם היחידה שעמדו לי דמעות בעיניים בחקירה הייתה כשאמרו שהם מביאים את איתן".
למה?
"כי בשלב ההוא, מבחינת עבודה, היינו עסוקים בפיתוח סדרת טלוויזיה בינלאומית גדולה בכיכובו של ג'ונתן גרוף כסוכן מוסד ישראלי, ויומיים אחרי שהפרשה התפוצצה הגיע מייל מארה"ב שאמר: 'אם רוצים להמשיך בסדרה, מר אוחובסקי לא יוכל להיות חלק ממנה', וקצת אחר כך הגיע עוד מייל: 'כמו כן, אנחנו לא נעביר כספים לחברה שנקראת אוחובסקי-פוקס, ואנחנו מבקשים שאיתן יפתח חברה חדשה'. אז הפכתי מוקצה לא רק בישראל, ואמרתי לשוטרים: נמחקתי, בוטלתי, הדבר היחיד שנשאר לנו בחיים, כלכלית, זו הסדרה הזו, ועכשיו אם יתפרסם שאיתן הובא לחקירה במשטרה – אין סדרה, אתם גומרים עלינו סופית. והם אמרו: אנחנו מבטיחים לך שהוא יבוא ויילך, ואף אחד לא יידע. ואכן זה מה שקרה. אף אחד לא יודע עד עכשיו שאיתן נקרא אליהם".
אחרי עימותים שערך מול המתלוננים בחדר החקירות, ואחרי חודשים נוספים של טלטלה, המשטרה הודיעה על סגירת התיקים. "ביום האחרון שם, אחד החוקרים אמר לי במסדרון: "תשמע, אם לא היית מפורסם, שום דבר מזה לא היה חוצה פה את חדר המדרגות בכלל".

*

הכרתי את אוחובסקי עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשערך את "העיר" בשיאו של עידן המקומונים, ראשית שנות התשעים. ניגשתי אליו פק-ברכיים כמתבקש והצעתי לכתוב – בכל זאת, האיש היה עבורי, בוודאי כמו עבור רבים אז, סוג של כוכב צפון לכל מה ומי שזז, בין אם במוזיקת האלטרנטיב הבריטית, בין אם בביצה התל אביבית הרוחשת, ובין אם במפגשים עם כוכבים בינלאומיים, שהוא ופוקס נראה בהם תמיד שווים לכוכבים וזוהרים כמותם, כשאוחובסקי עצמו מותיר תמיד רושם של מי שלבוש טוב יותר, מקושר יותר, מרוויח יותר, שמח יותר.
מתחת לנראות הנוצצת הזאת – ופחות ידעתי את זה אז – היה גל, גלי, גלינק'ה, בנם של נירה ודובי מחדרה, שהיו שכנים וחברים של הוריה של מי שתהיה, בעתיד רחוק למדי, זוגתי. ילד שרצה בגיל שש ללמוד בלט (ונסוג כבר בשיעור הראשון, כשהבין שיהיה בן יחיד בכיתה), שרצה לנגן פסנתר (אבל הסתפק באקורדיאון שפסקה לו אמו, ואז גיטרה), שרצה ללכת, ואפילו הלך, לקורס טיס (זה הסתיים בקריירה מתוקשרת כדייל). כמו זוגתי, גם אוחובסקי גדל להיות אדם אופטימי, שמח בבסיסו, שפוי, תאב חיים. זה משהו במים שם בחדרה, אולי, או חינוך מסוים שניתן בבתים מסוימים בשנים מסוימות, שיצר את ההבדל בין ילד חדרתי לילד חרדתי מסוגי.
גדלנו להיות מבוגרים ששימרו את צופן ההפעלה הילדי שלהם, וכשהכרתי לבסוף את אוחובסקי בגובה העיניים – לא כעורך נחרץ, ככותב מרושע לפרקים, כבעליו של טעם שתמיד יהיה שנות-אור לפני שלי – קל היה לראות את הילד ההוא מבצבץ מבעד לחרכי הבגרות. היום זה עוד קל יותר; אוחובסקי רחוק מלהתקרבן, אבל הוא, בעליל, פגוע מאוד. עדיין.
הוא לא מכחיש שהיה מעורב במערכות יחסים מיניות בהסכמה, כולל הסכמת בעלו, עם בגירים בקהילה ("אנחנו מבוגרים שחיים באופן מאוד גלוי אחד עם השני", הוא אומר על יחסיו עם איתן. "אנחנו משפחה הכי סגורה הרמטית, אבל יש לכל אחד מאיתנו איזה אזור שבו מותר לו לעשות מה שמותר לו. זה הכל"), וייתכן וגם סביר שהיו לו במסגרתם רגעים פחות טובים, נקודות עיוורות, ואפילו כוחנות. אוחובסקי לא מנסה בכלל לערער על הייתכן הזה: "כתבתי שאולי לא הייתי קשוב מספיק לצד השני באירועים האלה, ואני אומר את זה גם היום: לא הייתי קשוב מספיק, אבל זהו. מה שקרה הוא אירועים שאין בהם שום דבר פלילי, ובעיניי גם לא שום דבר לא מוסרי".
זה לא שינה, הוא יודע. אוחובסקי עבר את אחת המחיקות היותר טוטאליות שראתה ישראל, ולא באמת התאושש מאז. "אתה מבין שהחיים שלך נהרסו, ושהסיכוי שלך להתפרנס מאוד מוגבל. אף אחד לא רוצה אותך בשום מקום".
מסביב, אנשים מסוימים נרתמו מייד לתמוך בו, רובם נרתעו מיידית. "יש אנשים שבדרכם המיוחדת הצליחו להראות אהבה. יאיר לפיד, שהיה שנים שכן וחבר, צלצל. משה אדרי כמובן.  למשל עופרה – די.ג'יי עופר ניסים – היה משגע אותי כל יומיים לבוא אליו, והכריח אותי לצאת מהבית פעם בשבועיים, או מיקי בוגנים שהיה מתקשר כל לילה אליי או אל איתן. וגם חבריי הלא מפורסמים באו: יש לי חברה מהתיכון, ענתי, ובעלה אורי, שנהיינו חברים בקורס טיס. הם התחתנו, והם באמת חברינו הקרובים ועובדים בהייטק, ובאו ואמרו: אל תדאג, תגיד כמה צריך לעורכי דין, כמה צריך כדי לחיות כל חודש, אל תתעסק בכסף, תתעסק בלצאת מזה בשלום. והם החזיקו אותנו כספית כמעט שנה".
לא קצת מביך להיות נתמך?
"מאוד. אבל ברגע הזה בזמן כזה, צריך לעשות סדרי עדיפויות, ממה יש לך כוח להיות משוגע. ומדובר באנשים מאוד קרובים שמאוד אוהבים אותי, ולזכותם ייאמר שלרגע לא הייתה מהם תחושה של 'נו, מתי ניפטר מכם'. אתה מבין שחייך נחרבו, שדרסו אותך, הרגו, וזו תחושה שאתה חייב להפנים: שאין אותך יותר. יש מישהו חדש שיבנה את חייו לאט לאט, מאפס. אז אם הם מחזיקים אותך, הם מחזיקים".
מי עוד היו שם?
"הדוגמה הכי דרמטית שאני זוכר היא שבאחד מימי שישי הלכתי מוקדם בבוקר ל'דליקטסן' להביא דברים, ומרחוק אני קולט שיש שולחן ובו ריטה, המנהל שלה רוני, ועוד שני אנשים. נשמתי עמוק, כי לך תדע. ואני מגיע אליה והיא קמה אליי, והשיער שלה פזור וארוך, והיא מחבקת אותי מין חיבוק כזה, מתחילה לסובב אותי מצד לצד, ושמה את הידיים שלה על הפנים שלי ואומרת: אהוב שלי, חמוד שלי, יפה שלי, ובזמן שהיא מסתובבת כל השיער שלה מתנפנף, זה מראה מאוד דרמטי, יש איזה 200 איש בקפה וכולם מסתכלים, וגם היא מבינה את זה, והם מבינים שהאישה הזאת אומרת: 'אני אוהבת את האיש הזה'. וזה לקח הרבה זמן, הרגע הזה. ואמרתי: 'רגע, ריטה, אני חייב להיכנס פנימה', והיא אמרה: 'אני גם רוצה להיכנס איתך, אני רוצה סנדוויץ!' ואנחנו נכנסים פנימה, ואז כמובן כולם בפנים מסתכלים ומבינים שהאישה הזאת אוהבת אותי ורוצה להראות את זה, ושילמתי ואספתי את הדברים ויצאתי והלכתי משם מהר, ואיך שהגעתי לאמצע הכביש הרגשתי שאני מתחיל לבכות כמו משוגע. ומהר הלכתי לסמטה, והגעתי הביתה, פתחתי את הדלת, ובכיתי לדעתי הכי חזק שבכיתי מתחילת הפרשה. איתן נבהל, ואמרתי: הכל בסדר, זה בכי טוב. והתחושה הייתה שסוף סוף, מישהו אוהב אותך. מישהו שמכיר אותך, שיודע מי אתה. זה משהו שנלקח ממני בצורה הכי דרמטית. הלכתי אז ברחוב הכי בחרדה, מוכן לכל דבר רע שיקרה. וזה רגע שאני לא אשכח כל חיי. היא לא היתה חייבת לעשות את זה, כמובן. אבל אתה מבין שלאנשים, ברגעים מסוימים, יש את הבחירה אם להתנהג כך או אחרת, וזה בעצם הדבר. אתה יכול לחזק מישהו".
מצד שני, הוא אומר, לא מעט אנשים בחרו להיעלם. "הרבה מאוד אנשים מאכזבים אותך ופוגעים בך ומנצלים את זה כדי להראות שהם יכולים להגיד משהו מגעיל על מישהו מפורסם – זה מין ספורט אצלנו", הוא פוסק. "אבל מעט מהם באמת נוגעים לך ללב, כי כדי לגעת לך בלב, צריך שלמישהו תהיה אחיזה בו עוד מקודם. יש שלושה אנשים בתוך התהליך הזה שקצת שברו לי את הלב".
יש בדיעבד מחשבות על איפה טעית? הכאה על חטא כלשהו?
"ברור. בנאדם שאומר אחרי דבר כזה 'לא טעיתי בשום דבר' בסוף נהיה רודן של מדינה. אצלי זה מוכב מכיוון שמשך 40 שנה הייתי בחזית הקהילה, ואני חושב שהמצאתי, מתישהו בשנות השמונים, את הסטייט אוף מיינד שאומר: להיות הומו זה כיף. זה לא משהו שאני מתנצל או מצטער עליו או 'אצליח לחיות איתו'. לא, אני אוהב להיות הומו, ומכרתי את זה לעולם. כשהתחלתי לכתוב על הדברים האלה, מה שהיה מובנה בתוך זה זה שלהיות הומו זה לא איזה חיסרון, זה משהו טוב! ומרגע שאיתן ואני נהיינו זוג ב-88' והזוגיות הייתה טובה ויציבה, ואיתן התחיל לעשות סרטים וגם מכרנו לעולם את הזוגיות הזו כאילו אנחנו נורא נהדרים ואין לנו משברים ובעיות והכל בסדר, אז נוצר איזה מין משהו מצד אחד מעורר השראה, ומצד שני אולי נראה קצת פייק, אולי בא לך לתקוע שם איזו סיכה. והדבר שהכי העליב אותי בהתחלה היה שחשבתי לי: אני, בשלב די מוקדם, הבנתי שאני הומו. ואז הבנתי שאני לא סוטה. ועבדתי 40 שנה כדי לשכנע את העולם שאני לא סוטה, והעולם השתכנע, וזה נכנס לקונצנזוס. ובתום 40 שנה, באו אליי ואמרו לי: אתה יודע מה? אתה כן סוטה. וזה הדבר האיום".
השאלה היא אם זה לא אתה אישית. אתה תופס את עצמך כאדם אגרסיבי?
"לא. בחיי הפרטיים, בין חברים וזה, יש הרבה שטוענים נגדי שאני תמים וחלש מדי, לא עומד על שלי ורק רוצה שכולם יהיו בטוב ובהרמוניה. איתן מתעצבן מזה. לעומת זאת, כשאני מייצג רעיון, אין לי בעיה להיות אגרסיבי. וצריך לזכור שהייתי השופט הקשוח ב"כוכב נולד" ובחזית המאבק ליציאה מהארון. זה מייצר תדמית, שלא בהכרח קשורה לחייך הפרטיים".
אתה מרגיש צורך להתנצל?
"אמרתי ישר על ההתחלה: אם אי פעם פגעתי במישהו, אני מתנצל ולוקח אחריות. אבל מה זה בדיוק להתנצל? זה לא משחק ילדים. הייתה חקירה משטרתית של חודשים ארוכים, היו עימותים, הסיפורים האלה נבדקו בקפדנות, ובסופו של דבר המשטרה והפרקליטות סגרו את התיקים ללא אשמה. לא מחוסר ראיות, לא בגלל התיישנות, אלא בגלל שמצאו שלא היה שום דבר פלילי. אז נשאר לדבר על תחושות ורגשות. וכאן זה מתחיל להסתבך כי היה מי שחימם והייתה אווירת עליהום, אפשר להגיד גם שבאופן לא מידתי. ובכל זאת, אני מתנצל שוב אם פגעתי במישהו. מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?".

*

ה-7 באוקטובר היה, איך לא, המכה הסופית. ההפקה הבינלאומית שעליה עבד עם איתן בוטלה, ואוחובסקי מצא את עצמו, בפשטות, מחפש תעסוקה.
בהתחלה התנדב במטבח מסעדת "האחים" שסייעה באספקת ארוחות למפונים, ובהמשך נסע עם קבוצת מתנדבים שארגנה העיתןנאית יעל גבירץ, לאורך שנתיים, לנקות בתים ביישובי העוטף, "בהתחלה בתים עם דם וכדורים, ובסוף בתים שאנשים חזרו אליהם. זה נתן לי תחושה נורא טובה".
בתחום העבודה, לעומת זאת, לא היה על מה לדבר. "כל הנסיונות שעשיתי להציע את עצמי לעבודות ולדברים לא צלחו. הייתי אדם מת ציבורית ועדיין מפורסם, וגם ממילא בגיל שאנשים כבר מתקשים למצוא בו עבודה. לא היה מישהו שכאילו יציל אותי ויציע לי עבודה, אבל יכול להיות שככה זה בווליום הזה, בגיל הזה, בסוג כזה של האשמות – שאין דרך להציל אותך. ואני לא אומר את זה בהאשמה או בהתמסכנות".
הכסף הלך והפך לבעיה. אוחובסקי ופוקס הם בעליה של דירה ברחוב מאז"ה בלב תל אביב, אותה רכשו בשנת 95' תמורת כ-130 אלף דולר ("אני תמיד אומר: וויי, איך קנינו רק אחת? ואיתן עונה לי: אני מזכיר לך שאז לא היה לנו אפילו את זה, אבא שלי נתן לנו כסף כדי שנוכל לקנות אותה"), ומעבר לזה, הוא אומר, "בעצם כל ההון שצברתי בחיים הוא שמי הטוב – אפילו העמותה שהקמתי, איגי, ועבדתי הכי קשה 20 שנה כדי להביא אותה למקומות, אין שם קבלה אחת עם השם שלי עליה, מעולם לא שילמו עליי אפילו קפה. ושמי הטוב נלקח ממני בצורה הכי אגרסיבית, ולא יחזור".
המחשבה על מעבר לרומא עלתה כשחברת ההפקה הבינלאומית שביטלה את סדרת סוכן המוסד שאלה את פוקס אם יש לו בקנה משהו חלופי, והוא הציע רעיון ותיק שלו, לצלם גרסה חדשה של הקלאסיקה ההוליוודית 'חופשה ברומא'. הרעיון התקבל. "הם נתנו כסף לכתיבת תסריט ואמרנו: אם ככה, בוא נעבור לרומא, ותוך כמה חודשים נסענו. שנינו אנשים מבוגרים, אין לנו ילדים, זה נראה לי דבר בריא לבנאדם לא לחיות כל החיים באותו מקום. ידענו שנבוא בלי תאריך תפוגה, שהסרט ייקח זמן, ושזה לא נורא להיות בחוץ בתקופה האיומה הזאת לישראל".
עכשיו, בשוטטות מקרית עם אוחובסקי ברחובות השכונה, נדמה שהשתלב, כדרכו, היטב; יש לו סמול-טוק שוצף עם שלל מוכרים ונותני שירות, כולל בני הזוג המבוגרים שמנהלים את דלפק הסנדוויצ'ים (המצוינים!) בשוק הסמוך, כולל בעלת דוכן הירקות החביב עליו, כולל הספר השכונתי, המוכר בגלידרייה (הוא ופוקס חלוקים לגבי הגלידרייה הטובה יותר בשכונה), ועוד ועוד. הוא לא חוצה רחוב בלי להחליף ברכות עם מישהו, ונדמה שהוא עושה גם כאן את מה שידע תמיד לעשות הכי טוב: חברים.
האיטלקית שלו בסיסית, אבל הוא עובד עליה עם מורה פרטית ושיעור דואלינגו יומי, ויש לזוג אפילו חברים מקומיים, "הם ישר חותכים איתי לאנגלית – למרות שהאנגלית שלהם עוד פחות טובה מהאיטלקית שלי, אבל אין להם סבלנות".
האזרחות מסודרת – לאוחובסקי יש, מילדות, גם אזרחות צרפתית – ומדי שלושה חודשים הוא מבקר בישראל. "עברתי צינתור לפני ארבע שנים, אני סומך רק על רופאים ישראליים ובארץ אני מכיר אותם".
חוץ מזה, הוא אוהב את רומא ולא היה מחליף אותה בשום אי יווני. "אני בנאדם שהדבר שהוא הכי אוהב זה לרדת מהבית ולהיבלע בהמולת העיר, וברומא יש משהו מדהים, המון היסטוריה, אתה הולך ליד דברים בני אלפיים שנה, מטייל פה בלילה ויש בזה הוד והדר".
מצד שני, הכסף. הוא מנסה להיות אופטימי, עובד על עיבודים תסריטאיים לשני ספרים שהצליח להשיג זכויות עליהם בזכות יצירת קשרים – אחד על חייו של דזמונד צ'יילד והאחר רומן גאה של מחבר רבי-המכר טום רוב-סמית' – אבל בינתיים ללא הכנסות מלבד שכר הדירה מתל אביב, ו"ירושה שקיבלנו לא מזמן מאבא של איתן, ואני גם על פנסיה, שחסכתי כל החיים".
ניסית לחפש עבודה?
"מאז הפרשה ניסיתי המון כיוונים, ואיכשהו שום דבר לא צלח. ניסיתי לעשות פה דברים יזמיים – בשלב מסוים רציתי להרים איזה פרויקט בתחום האופרה, לקחתי קורס על תולדות האופרה, אבל זה לא הבשיל. יש כל הזמן את החרדה שיעשו עליך גוגל ויעיפו אותך, ובהרבה מקרים היתה לי תחושה שאנשים אומרים 'רעיון טוב, אבל הוא גם ישראלי וגם יש שם איזה משהו עם תלונות – לא חייבים אותו'. אני לא ממש מאשים אותם; זה כמו לראות תאונת דרכים ולהגיד: זה לא התאונה שלי, ולהתרחק. גם בפרויקטים שהצלחתי להתחיל הייתי צריך מאוד בעדינות לבדוק, לספר, להגיד. זה סבל אינסופי. אבל בסדר, אני חי, אני נושם, אני אוכל פסטה".
איך נראים פה ימים טובים ופחות טובים?
"בגדול, אם אני יוצא לרחוב ונחמד לי, ואני רואה משהו יפה, שומע שיר יפה באיטלקית, נראה לי שהכל בסדר. ככה אני בנוי. אבל יש בקרים שלא בא לקום, כי בשביל מה. והפרנסה היא חתיכת תיק ומזל שיש לי את איתן, כי בימים שאני מתעורר עם זיעה קרה ושואל מה יקרה כשבאמת ייגמר הכסף, הוא תמיד אומר שהסתדרנו עד היום, ויהיה בסדר".
כמה ישראל חסרה?
"תראה, לא לחיות בארץ שלך, יש לזה מחיר כבד. החלק הקשה זה שאתה לבד פה, וכל יום שישי כשיש ארוחת שישי של האחים שלי ושולחים לי צילום כזה שכולם עושים שלום, הלב נצבט כי אני לא שם. וזה השתחרר מהצבא, זה קיבל רישיון, אתה לא עובר עם אנשים את הדברים הקטנים של חייהם, לא חלק מהמרקם. ויש את הילדים הממש קטנים של חברי הטובים איתי ואורי שאני לפעמים מפחד לרגע שהם ישכחו אותי, הם קטנים, וכמה הסוכריות מרומא יחזיקו מעמד בתודעה שלהם? ובסוף אנחנו תא משפחתי קטן, רק זוג, וככל שזה נהדר, יש בזה גם אלמנט – אני לא אוהב את המילה בדידות, אבל זו לבדות כזאת. אני לבד. אין פה חברים אמיתיים, והחיים של אדם כמוני באיטליה הם קצת תלושים. אני לא באמת מבין מה הם צועקים אחד על השני בטלויזיה".
חסר לך לכתוב בעברית, לפרסם משהו בישראל?
"אחרי חמש שנים שלא היית, גם אם השארת איזה חור או חלל, הוא התמלא, ולא משנה במה. מלבד חברים ומשפחה, איש לא זקוק לך יותר. וכשאתה איש תקשורת דעתן, משתתף בשיח הציבורי, זו אף פעם לא רק פרנסה – במיוחד לא אם יש לך איזה מצפן פנימי. ואחרי מה שעבר עליי, אני מרגיש שאין לי יכולת אמיתית לחזור לשם. אני לא חייב שהדעה שלי תתפרסם ואנשים ימחאו כפיים ויגידו איזה חכם אני. הפרשה הזו הבהירה לי שאני לא כזה חכם כמו שאני חושב".
כמה הגיל, 68, מטריד אותך?
"כשמגיעים לגיל שישים, זאת הפעם הראשונה בחיים שאתה רואה את הסוף, מבין את נקודת הסיום, וזה לא כל כך רחוק. כשאתה קורא בעיתון שיש פרויקט תחבורתי ל-25 שנה, אתה מבין שהוא לא כולל אותך. אז אני מבין שזה השליש האחרון, וצריך לכבד את זה. ולהרגיע את עצמך ולהגיד: בו'נה, עשיתי לא מעט בחיים. מצד שני, אתה לא רוצה להיות כזה פנסיונר שאומר 'אני הייתי', אלא להמשיך ולעשות. וצריך גם לדאוג לכלכלה ולבריאות. יש לי קצת כולסטרול, לחץ דם, סוכר, אבל זה הכל דברים שכדורים קטנים וחמודים מסדרים. אני מאמין גדול ברפואה המערבית, לדעתי היא מאוד טובה ואני חושב שבאופן כללי, כורכום זה כורכום".
איטליה טובה מהבחינה הזו?
"כן. זו ארץ של זקנים, הם מולידים מעט וחיים הרבה שנים, אז כשאתה הולך פה ברחוב אתה רואה המון בני ובנות תשעים נוהגים במין מכוניות קטנטנות כאלה, זה מאוד מעודד. רואה סבתא'לה כזאת נוהגת בפיאט הקטנה שלה, ואתה אומר: גם אני אהיה סבתא שנוהגת בפיאט! ביום שישי כשאני לוקח את העיתון באיטלקית, אז בשורת הספסלים ליד דוכן העיתונים יש מלא נשים זקנות שיושבות וקוראות עיתון – שזה ממש ישראל באייטיז. אז דווקא כל עולם הזקנים פה חמוד".
אני יושב מולו בשעת בוקר בבית קפה מצוין בשכונה. המאפים נהדרים, הקפה מושלם, אבל אוחובסקי – עם כל נחמדותו האינהרנטית – נראה מעט שפוף. השיחה על חייו, לאורך כמה ימים, חושפת אותו כפי שמעולם לא ראיתי – סדקים, שברים, פגיעות – וקצת כמו הקולוסיאום או כל מבנה היסטורי מרהיב אחר שאנחנו חולפים לידו, אוחובסקי הוא בו-זמנית משהו גדול שהיה ונחרב, ומשהו שעדיין כאן ושווה ביקור. אולי רומא היא, באיזה אופן, לא יעד לגמרי מקרי.
ואולי אני מגזים, אבל כשאני שואל אותו מה, לדעתו, אנשים לא הבינו לגבי הפרשה ולגביו עד היום, הוא אומר: "שזו הייתה רעידת אדמה ענקית, שבמסגרתה בוטלתי והושמדתי. זה היה משפט שדה, והביטול המוחלט שלי היה רגע בזמן לחלוטין לא פורפורציונלי, בוודאי לא הוגן. ואז שקע האבק, וכשחלק מהאנשים הבינו מה קרה, הם אמרו: לא רוצים לשמוע ממך. הם אפילו לא עושים את זה בזדון; אתה פשוט לא ברשימה יותר, זה כאילו מתת. גם לאהוד מנור לא מצלצלים יותר, גם אם הוא המרואיין הכי טוב לאיזה עניין, כי אי אפשר לצלצל אליו. אז גם אליי אי אפשר לצלצל. אני לא אומר את זה ממקום של התמסכנות, אני חיי את חיי, יש לי משפחה, זוגיות, חברים. אבל יש עולם שלם – כל מה שעשיתי כל חיי – שנמחק. אין אותו בשום מקום. וזה מה שאנשים לא מבינים: שאדם הפך ביום אחד מדבר לכלום".
בבחירות הגיע עם איתן לישראל כדי להצביע. למחרת, בתל אביב, נראה, כתמיד, נמרץ ומשועשע. החלפנו את הברכות המקובלות ביום הזה ("לא ייאמן. מי אלה ה-27 מנדטים שבחרו בו"?) – ואוחובסקי אמר שהביקור פה תמיד מטלטל – "מצד אחד אני פוגש את המשפחה, האחיינים, החברים הקרובים, ומצד שני, אני מאוד מרגיש את זה שוויתרו עליי. זה נוכח באיזה אופן שקשה לי להסביר, וזה מאוד מבלבל. כאילו, יש רגע מסוים שבא לי לחזור לרומא, למרות ששם אנחנו בעצם די לבד. אבל לפחות זאת בחירה. זה משהו לא פתור".
יומיים אחר כך, הוא המריא בחזרה לרומא. לדבריו, אין להם תאריך יעד ידוע לחזרה לארץ. "אבל אנחנו נחזור מתישהו", הוא אומר. "בסוף כולם חוזרים".