שוהים חוקיים

בשבת שעברה לא יכולתי יותר. "יאללה, בואו, יוצאים לטיול", אמרתי לילדים, שבשלב זה היו מותכים למסכים שלהם כמו גבינה צהובה לטוסט, ולכן ענו לי בדרך היחידה שיכלו: התעלמות. דווקא הרגשתי שאנחנו מתקדמים – זה היה יותר ממה שקיבלתי מהם עד עכשיו – וכשאהובתי אמרה: "השתגעת? איזה טיול?" הרגעתי אותה: "טיול באוטו. אנחנו לא נצא מהאוטו….

קורונה בלוז

אלוהים, הקורונה עלתה מדרגה נוספת! אני לא מדבר על רמת הבידוד, מספר החולים, המאושפזים או המשתעלים לתומם, ואפילו לא על המקרה הקשה של שירה המונית על מרפסות גני-תקווה; לא, אני מדבר על עלייה דרמטית במספר המדוכאים. מספר המלנכוליים. מספר המבואסים מהתחת. מספר הפשוט-עצובים-נורא. חתיכת זינוק. אני יודע, כי גם אני קיבלתי (מעצמי) את הבשורה המרה…

אין כמו בארץ

רוצים לתאילנד הקיץ? כי יש לי ארבעה כרטיסים למכור לכם. עכשיו במבצע. בהנחה. באמת, רק תיקחו, הם עוד טריים מהסוכנת – קניתי אותם לפני חצי שנה, כשקורונה עדיין הייתה שם של בירה שטוחה, אחרי שהחלטנו שהקיץ אנחנו עושים את זה בגדול: תאילנד עם הילדים! די הרבה זמן שתאילנד הסתובבה לי בראש – בעיקר אחרי שחברים…

לא רלוונטי

בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

מין אללה

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שלי. זה היה לפני שבועיים, כשעשיתי לילד – לראשונה ובשאיפה גם לאחרונה – את השיחה. ה-שיחה. הוא תיכף בן 11, הגיע הזמן שיידע שהדבר הזה שהוא מרגיש – למשל כשחבר שלו אורן אומר "ראיתי פורנו!" – הוא טבעי ולגיטימי, אבל אם אני תופס אותו עצמו עם זה, אני מבטל…

פיגוע אוכל

"זאת מסעדה שקיבלתי עליה המלצה מאסף גרניט!", האישה הכריזה, ואני עניתי: "טוב, אז לאיזה מסעדה אחרת נלך?" אבל היא התעקשה שאסף גרניט מבין בדברים כאלה – אוכל, הכוונה – ושמכיוון שאנחנו כבר עושים, לראשונה מאז אי פעם, סוף שבוע זוגי בלונדון בלי הילדים (המטרה: להבין אם נשאר לנו על מה לדבר), אולי כדאי ללכת גם…

האחרון לזהות

"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!". "וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?" "לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה". "מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל…

האנשים שבאמצע

נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

ילד אסור להפסיד

בשבת התקיימה התחרות הראשונה של הילד שלי בטניס, או כמו שנועם המדריך הרגיע את ההורים מייד כשהגענו למגרש: "זה לא ממש תחרות, זה יותר מפגש חברתי כדי שיכירו את הקונספט של לשחק מול ילדים מקבוצות אחרות". וכולנו, ההורים, הנהנו בתגובה בחיוך בוגר תוך שאנחנו נאחזים ברשת המגרש וצועקים לילד שלנו: "תקרע אותו! איך אתה מחזיק…

הגלגול הקודם שלכם

זה אני. הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני. זה הייתי אני. אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם…

החמצת חיינו

"כזה ילד טוב", אני חושב לעצמי פתאום בעודי מגיע, עשר דקות קודם, לפגישה שיתר המשתתפים בה יאחרו בוודאות. הם תמיד מאחרים. אני מגיע תמיד לפני הזמן. לפני כולם. חונה, עולה, מתארגן. מוציא את הלפטופ. מחברת. כלי כתיבה. מסדר לעצמי את החולצה. אני הילד הכי טוב – הכי ממושמע, הכי שקדן, הכי חרוץ – מבין משתתפי…

דודה אלרגיה

לא הייתה לי דרך לחשוד כשרק התעוררתי – וקמתי ודשדשתי כרגיל למטבח להוציא לילדים לחמניות לסנדוויצ'ים – שזה הולך להיות אחד מהימים האלה. אין דרך לחשוד או לדעת מראש. לרוב זה לוקח לפחות כמה דקות אחרי ההתעוררות, אולי אפילו מקלחת שלמה, עד שזה מגיע. אבל ביום ראשון השבוע זה הגיע. בבת-אחת. סיימתי להתקלח, עמדתי כבר…