זוכרים את "המטריקס"? שובר הקופות והקופים ההוא שטען שבעצם מתחת לעולם החמוד והנוצץ שלנו מתקיים עולם אמיתי, אפל, תת-קרקעי, מטונף, שערך חיי האדם בו נמוך מזה של גידי אורשר כרגע, ורובנו מעולם לא היינו בו כי נוח לנו לחיות באשליה של עולמנו הרגיל, המלאכותי והמוגן? ובכן, מה אתם יודעים, זה הכל נכון! הבמאים של "המטריקס"…

כולם רוצים לכתוב. סוכני ביטוח, עורכי דין, מתרגמות לעברית, מאפרות, קבלנים, מדריכי כושר גופני – כולם אומרים לי שהם רוצים, שיום אחד הם עוד יכתבו, שחבל שאין להם יותר זמן, שיש משהו שפעם הם התחילו, זה על המחשב איפשהו – כולם רוצים לכתוב, ולכתוב זה יופי של דבר לרצות. אם יש דבר מהנה יותר מכתיבה…

לפעמים כשקשה לי להירדם, אני שוכב במיטה וסופר פסיכולוגיות. כן, יכולתי לספור אקסיות. יכולתי לספור כבשים. אבל מה לעשות – היו לי בחיים יותר פסיכולוגיות מאקסיות, גם אם תצרפו לרשימת האקסיות את כל הכבשים שהיו לי. מתי בעצם הפסקנו, כולנו, ללכת לפסיכולוגים? נדמה לי שכששנות התשעים נגמרו. אצלי, למשל, הן נגמרו לפני חצי שנה. לפני…

"זאת בר!" הפטירה הילדה שלי מבעד לחלון המכונית בעודה נושאת את מבטה לעבר שלט פרסומת ענקי של משקפי השמש הזולים ההם בכיכובה של האישה היקרה ההיא, שמשקיפה אל ההמון מאינספור שלטים כמו דיקטטור אהוב במדינה קצת פחות דמוקרטית או יהודית. "מי?!" ניסיתי להחזיק פאסון של מי שלא שמע טוב. "זאת בר", חזרה הילדה על קביעתה…

אני זוכר את הרגע שבו נשארתי רעב. אתם יודעים איך זה; גם אם סבלתם רק פעם אחת בחיים מרעב, לעולם לא תשכחו. הייתי דווקא מוקף אוכל באותו זמן. למעשה, הייתי ליד שולחן האוכל, מול מזנון ארוחת הבוקר הגדוש בחדר האוכל המקסים של בית ההארחה הקיבוצי שאליו הגענו – מוכי חופשות ועקוצי חגים – ורגע לפני…

עד היום, די הרג אותי העסק הזה עם לדעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה  גדול. למעשה, עד לא מזמן עדיין לא הייתה לי תשובה חד-משמעית, והחיים  שלי הסתובבו סביב עצמם כמו כל סירת מנוע נטולת סקיפר. "תחליט מה אתה רוצה לעשות בחיים, זה כל מה שחשוב," אנשים אמרו לי. "אתה יכול להשיג כל מה שתרצה;…

אני האישה מהטור שלך, שעושה את כל המטלות המעצבנות מהגן בלי בעלה, כתבה מישהי. גם אני, כתבה עוד מישהי. גם אני, כתב אלמן אחד. ואני, אמרה אשתי. ואנחנו לא אוהבים את זה, כתבו כולם, חוץ מאשתי, שאמרה: "מה הם רוצים ממך?", ואני עניתי לה: "מה את רוצה ממני?" והיא ענתה: "שתוציא אותם היום מהגן ובית…

לפני שלושה שבועות, בבוקר רגיל, פתחתי את העיתון הכלכלי שלי ("פנאי פלוס", בעיקרון. אבל באותו בוקר חרגתי ממנהגי) וגיליתי שם ידיעה מדהימה: חברת "בריינסוויי", שהיא סטארט-אפ ישראלי שמפתח טיפול נוגד דיכאון באמצעות שידורם הישיר למוח של תדרים שלדעתי שייכים ביומיום לנהגי מוניות, זכתה באישור מנהל התרופות האמריקאי להפצת קסדת הטיפולים המיוחדת שלה. כתוצאה, זינקה מניית…

עזבו הכל. זו, אולי ההחלטה הנדירה מכולן, המסוכנת מכולן, המרהיבה מכולן, וכמות מצומצמת של אנשים מקבלים אותה מדי שנה. לעזוב הכל. לחתוך. לשבור כיוון. לעשות את מה שבמחשבה ראשונה לא חשבת שיהיה לך אומץ לעשות ובמחשבה שנייה הבנת שאתה הולך לעשות בכל זאת, ובמחשבה שלישית חטפת בחילה מרוב פחד. לחזור בתשובה. להתפטר ולפתח את המיזם…

"אני אכין לך טבלה מפורטת, תדע בדיוק מה לעשות עם הילדים כל יום", היא הבטיחה לי ערב לפני שהמריאה לארבעה ימים במדריד. "לא צריך", רציתי להגיד לה, "אני מתכוון לעשות כל יום בדיוק אותו דבר; להוציא אותם מבית הספר והגן ואז להזניח אותם משך שלוש שעות, ואז להפשיר להם שניצל תירס, לזרז אותם למקלחות, להתמקח…