אין טעם לנסות להציג את זה אחרת: נסענו לאתונה כדי לחפש שם את חיינו החדשים. האפשריים. הבאים.נסענו לאתונה כדי לבדוק רילוקיישן, עזיבה, "הרפתקאה של שנה-שנתיים", "לצאת מאזור הנוחות" – תקראו לזה איך שנוח לכם יותר ומחייב לכם פחות, לי אישית זה פחות קריטי; יותר קריטי לי שהילד שלי מקבל בעוד שנה צו ראשון, מה שנותן…

אחח, קפריסין! ארץ חלומות שמעולם לא חלמתי, ארץ מובטחת שמעולם לא הבטיחה כלום, ארץ ש… מה אני בכלל יודע על קפריסין? לא יודע. הייתה פעם תחנת טלוויזיה ששידרה משם, וכשאנשים התייאשו מבינג' "עמוד האש" בערוץ הראשון ונמאס להם להגיד "תעביר לירדן" או "תעביר למידל-איסט" הם אמרו "טוב, תעביר לקפריסין".לא זוכר מה שידרו בקפריסין, אבל דווקא…

טוב, אמרתי לעצמי ולמדינת ישראל כשעליתי למטוס לאירופה עם המשפחה לפני שבועיים, תנו לי רק שעה-שעתיים עד שאני סופית מחוץ לגייט, מחוץ לנתב"ג, מחוץ למרחב האווירי של ישראל, וקדימה, תנו בראש. כל מה שתכננתם ואיימתם.הנקמה של חיזבאללה? ההתחשבנות של איראן? טילים בלתי פוסקים על ת"א? החרבת ביירות? שלושה ימים בממ"ד, ישן כפיות עם טרנזיסטור וקופסת…

לא רחוק מהעיירה ג'ספר שברוקיז הקנדיים, אמא דובה חוצה כביש בהליכה מדודה. בעקבותיה, בדילוגים קלים יותר, מגיע הגור הקטן שלה. הם מסיימים לחצות, ואז נכנס לכביש בריצה גור נוסף.לא, הוא לא יידרס, מה פתאום. המכוניות הספורות משני צידי הכביש ייעצרו, כמה נהגים יספיקו לצאת בחרישיות כדי לצלם, והדובון הנוסף מסיים לחצות את הכביש בביטחה.נהר עוצמתי…

כל הקיץ החזקנו מעמד. לא היה לנו קל – הייתם פה, אתם יודעים שלא היה קל – אבל הצלחנו איכשהו להחזיק:לא נסענו עם הילדים לשום מקום. אפילו לא יוון בקטנה, פאפוס בקטנטנה, אילת בזעירה. כלום.יש לנו עקרונות בחיים – לא זוכר איפה שמנו אותם, בארון המצעים אולי, אבל אחד מהם הוא שלא נוסעים לשום מקום…

כמה ימים לפני כריסטמס האחרון לקחנו את הילדים ללונדון, שיראו קצת מנורות. הזמנו את הנסיעה הזו מספיק זמן מראש (זה לא עזר. כרטיסי הטיסה תמיד הכי יקרים כשאני בא לקנות אותם, זה חוק פיזיקלי כזה), הילדים התרגשו לקראתה, ורק אני ידעתי בוודאות דבר אחד:שזה יהיה אסון.תחזית מזג האוויר הראתה שלונדון קפואה. מה קפואה, אתם מסתכלים…

זו הקורונה אשמה.אני יודע; לאף אחד אין כוח לשמוע על זה שוב, ובכל זאת, תנו לי להחזיר אתכם רק לשנייה לזמן השחור – זמן הסגרים בבית, הזמן שבו לרגע חשבנו שהעולם נסגר על מנעול, ומתוך החשש הזה התחלנו להתגעגע לכל המקומות שלא הספקנו.כלומר, התגעגעתי גם לפריז, לניו יורק, לפירנצה, בסדר, אבל בעיקר התגעגעתי לכל המקומות…

"החיים שלך תיכף נגמרים", אני כמעט צועק עליה, ובלי שום סיבה כי החיים שלה די רחוקים מזה על פי כל ההערכות. "את תהיי מתישהו בת 50, ומה עשית בחיים? עבדת? גרת בתל אביב? את בכלל אוהבת לגור בעיר הזאת? כן-חניה-לא-חניה, פקקים כל היום, חפירות, ילדים, זיעה, רק מחכה לגמור את היום, את נהנית מזה?""מזה לא",…