אחח, קפריסין! ארץ חלומות שמעולם לא חלמתי, ארץ מובטחת שמעולם לא הבטיחה כלום, ארץ ש… מה אני בכלל יודע על קפריסין? לא יודע. הייתה פעם תחנת טלוויזיה ששידרה משם, וכשאנשים התייאשו מבינג' "עמוד האש" בערוץ הראשון ונמאס להם להגיד "תעביר לירדן" או "תעביר למידל-איסט" הם אמרו "טוב, תעביר לקפריסין".
לא זוכר מה שידרו בקפריסין, אבל דווקא זוכר מה שידרו במידל-איסט טלוויז'ן ("700 קלאב", התוכנית שווידאה שאני לעולם לא אתנצר כי זה כה משעמם).
אחר כך גדלתי, והייתה הפעם הזאת שבה היא ואני נסענו לחופשה בקפריסין, וגם מזה אני לא זוכר הרבה מלבד אקלים כללי של בית שחי והרבה נופים שנראו באופן כל כך חשוד כמו טבריה עד שבסוף השתכנעתי שנפלנו בעוקץ של "ארקיע" והטייס פשוט עשה סיבוב והנחית אותנו בגליל התחתון. אה, והיו הרבה מקומות שעברנו לידם וצחקנו: "כמו עזה!", אבל זה עוד היה בזמנים שעזה לא נראתה כמו פני הירח אחרי מטר אסטרואידים.
שכחתי מקפריסין בערך ארבע דקות אחרי שחזרתי ממנה, ולא חשבתי עליה שוב עד לא מזמן, כשכל מי שאני מכיר, בערך, התחילו לדבר על לעבור לשם, או לפחות לרכוש נכס, או לרשום את הילדים לבתי הספר שם – שהם כל כך איכותיים עד שאפילו רן ארז לא מוצא סיבה להשבית אותם. ועל איך לימסול היא "כמו תל אביב באייטיז", שזה אומר, לדעתי, שבדיוק גילו שם את הסלט קפרזה ושיש התלהבות כללית סביב הרכב בשם "החברים של צ'יץ'".
מפה לשם, לא נעים לומר (למרות שמרוב אי נעימות כבר אמרתי לכל מי שאני מכיר), התחלנו לחשוב ברצינות על קפריסין. היי, אפילו פאולה וליאון כבר עברו לשם! ומה שטוב בשביל ליאון לא יכול להיות משהו שהוא לא פאולה. ופאולה בקפריסין.
כמובן שמאחורי המחשבות הסוררות על קפריסין עומד חוסר האונים לגבי מדינת ישראל – ואני כותב "מדינת" כאילו יש כאן עדיין לגמרי מדינת, אבל אולי זה סתם הרגל ישן שלוקח לי יותר זמן להיפטר ממנו מכפי שלוקח לממשלת ישראל הנוכחית להיפטר מהמדינה.
לא הייתי אומר או חושב דברים מהסוג הזה אלמלא, נניח, האין-מדינה המוחלטת שהתבררה כשהלימודים בתיכונים פשוט לא חודשו ב-1 בספטמבר והילד שלי נשאר בבית. השביתה נמשכה שבעה ימים ויכלה להימשך גם שבע שנים אם זה היה תלוי ביואב קיש וממשלת ישראל, כי מבחינתם, מה הילד החילוני שלי בכלל צריך תיכון והשכלה. הוא צריך להגיע לגיל 18 ולהתגייס לצבא פילדלפי כדי לעשות את העבודה שבני גילו שלומדים בחינוך החרדי – ולימודיהם לא הושבתו לרגע, מה פתאום – לא יתגייסו לעשות.
כך שהחל מה-1 בספטמבר, הילד שלי פשוט היה קם כל בוקר בצהריים, שואל מה יש לאכול, אוכל, עושה דברים במחשב, נרדם, קם, אוכל, מחשב, נרדם, קם, מחשב, נרדם. ולמחרת שוב.
ומצבו עוד היה טוב יחסית למצבם של ילדי מפונים מהצפון והדרום, ילדי משפחות שכולות וילדיהם של שורדי מלחמה, שכולם נשארו בבית – או בתחליף-הבית הזמני שלהם – בזמן שאיש לא ספר אותם, כי כשהתותחים רועמים, לאף אחד בישראל לא איכפת אם בשר התותחים העתידי יגיע לשדה הקרב עם או בלי בגרות.
וככל שחלפו הימים התחלתי להבין שבעצם אין כאן מדינה, בזמן שבקפריסין יש. ושישראל עשתה הכל כדי להוכיח לי שהזדכתה עליי סופית בדרכה להפוך למה שהיא הופכת להיות – לא יודע בדיוק מה זה, אבל זה הרבה פחות מדינה מתפקדת והרבה יותר "בעזרת השם" מכפי שאני מסוגל להגיד ביום – ואולי, כמו שבטח גם פאולה אמרה בשעתה לליאון, בכל זאת אפשר וצריך לחיות אחרת.
אולי לא מוכרחים לקום כל יום למלחמה שתכליתה משתנה בהתאם לצרכי ממשלה שעובדת רק בהישארות בעבודה. אולי לא מוכרחים להתעורר ולהירדם לתוך עצב וייאוש בלתי נתפסים לנוכח גורל חטופים ושרירות-ליבם של מי שאמורים לעשות הכל, לפני הכל, כדי להחזיר אותם. אולי לא חייבים להתמסר לצורת קיום שמניחה מראש שהדבר החשוב ביותר בחייו של בן-אנוש הם דת ולאום, וששתיהן אמורות לגרום לי לתת הכל רק כדי לקבל בתמורה את מירי רגב ומאי גולן כמנהיגות לאומיות שלשכתן ממוקמת בביזנס של אל על.
ואולי ישראל שאני מכיר הוחלפה באורח בלתי הפיך במדינה שדור העתיד שלה נשקף כעת מפניהם של שובאל בן-גביר ויאיר נתניהו, ילדי דור הזין שמאמינים בכל ליבם שעיר הקודש מיאמי היא בירת ישראל.
ואולי אין לנו יותר מה לחפש, למצוא או להציע פה, זולת חיינו, כספינו וילדינו, שיישתו מייד לטובת הכל מלבד טובתם. אולי חצי מהציבור הישראלי הפך, בפשטות, לבטריה שתכליתה להזין ולקיים את החצי האחר.
ומכאן קפריסין.
המקום שהוא קרוב מספיק כדי להיות על הקו אבל לא בשום קו אש. המקום שבו אני אהיה נווד אנלוגי והיא תהיה פליטת ריאליטי והילדים יהיו בבית ספר כל כך פרטי עד שחשבון הבנק שלי יכחיל בפנים.
אז אנחנו יושבים כמעט כל ערב עכשיו ומדברים על מקום בשם לימסול –  "זה מורכב מ'לימה', כמו השעועית", אני אומר לה, "ו'סול', כמו נשמה, נשמה-של-שעועית שלי" – ואנחנו מבינים מה סוד המשיכה של קפריסין: שהיא כמו-ישראל, רק בלי כל הנאחס של ישראל.
ואנחנו לא מצליחים לשכנע את עצמנו. פשוט לא מצליחים.
כי זו קפריסין, לעזאזל. קפריסין שמעולם לא הייתה משאת-נפש. קפריסין שאפילו אם חלמנו מדי פעם על תקופה מחוץ לישראל, החלום נראה כמו הכל-מלבד-קפריסין.
קפריסין לא תוכל לתת לנו חיים חדשים, מכיוון שאנחנו עדיין נאחזים בישנים; באלו שבהם ישראל היא מדינה טובה דיה. מדינה שהעדפתם לשלם בה הון על דירה שהייתה עולה שליש מזה בקפריסין, אבל הייתם שלמם עם זה; לא מטעמי ציונות, מטעמי העדפתכם לגור בישראל – מדינה עם שפת-אם מעולה שאף אחד מלבדנו לא מבין, ומדינה שידעה להיות במדויק במידות-אדם ובעיקר במידותיו של ישראלי; חסרת סבלנות ונטולת בולשיט וחותרת למגע. ומדינה שאכלסה כל מה ומי שאהבתם, ומדינה שחיכיתם – גם אחרי חו"ל החלומי ביותר – לחזור אליה. ישראל שיותר משהייתה מקום למות למענו, הייתה מקום טוב לחיות למענו. ובו.
אני לא נוסטלגי בשום צורה. ישראל ההיא עדיין כאן, קבורה סנטימטר מתחת לישראל הנתניהואית – הקרועה, השבטית, המסוכסכת, מקדשת המתים במקום החיים, המדברת על אחדות ונותנת לבן-גביר ולסמוטריץ' את המפתחות.
ישראל המקורית היא המקום ששום קפריסין לא תוכל להחליף, אבל אולי כבר הוחלפה. ואולי עוד תחזור. חייבת לחזור. בעיקר כי גם לה אנחנו מחכים בבית. ובעיקר כי שום קפריסין לא מחכה.

(פורסם בספטמבר 2024)