טוב, אמרתי לעצמי ולמדינת ישראל כשעליתי למטוס לאירופה עם המשפחה לפני שבועיים, תנו לי רק שעה-שעתיים עד שאני סופית מחוץ לגייט, מחוץ לנתב"ג, מחוץ למרחב האווירי של ישראל, וקדימה, תנו בראש. כל מה שתכננתם ואיימתם.
הנקמה של חיזבאללה? ההתחשבנות של איראן? טילים בלתי פוסקים על ת"א? החרבת ביירות? שלושה ימים בממ"ד, ישן כפיות עם טרנזיסטור וקופסת טונה? קדימה, זה הזמן, כשאני לא פה. אני קופץ לשבועיים עם הילדים לעזור להם למצוא שבעה הבדלים בין אגם אוסטרי לכנרת ולהראות להם למה זלצבורג משעממת כל כך עד שהיא המקום הכי טוב בעולם כרגע, ובזמן הזה – אפשר לסמוך עליכם, כן? תפציצו להם את האמ-אמא, רק תנסו לגמור עם זה לפני שאני חוזר ודיר-בלאק, תסדרו אחריכם. שלא יקרה שאני חוזר ומוצא בית מבולגן, או הרוס, או עם שמאים שמנסים להפחית מגודל הנזק לטובת מס רכוש, ברור?
ונסענו. והימים חלפו, אבל שום דבר מכל זה לא קרה. כל בוקר התעוררתי ליד איזה אגם או עיירה יפים כל כך עד שהחיים שלי בהשוואה אליהם הרגישו כמו אבסורד קיומי מוחלט, פתחתי ynet, ושם זה לא היה; העצירות נמשכה. שום גוג ומגוג. שגרת מלחמה, מוות ושנאה הדדית סטנדרטית.
בינתיים טיילנו כמיטב יכולתנו כמשפחה. היה סיוט, ברור. היה מדהים, כמובן. גיליתי בעצמי ניורוזות שלא ידעתי על קיומן, כוחות שלא ידעתי על היעדרם, ועצבים שלא היה לי מושג, ועדיין אין, אם זה חוקי בכלל להוציא אותם על קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אבל זה הגיע להם, כפויי טובה שכמותם! והאנשים שאני הכי אוהב בעולם שכמותם! שורה תחתונה? היה פגז. היה טיל. היה, באופן כללי, אמל"ח.
ולמדתי המון דברים בחופשה הזאת. דברים שכולנו למדנו, כי כולנו יצאנו לחופשה מתישהו החודש מלבד מי שנשארו פה כדי לעשות את הדבר שכולנו היינו צריכים לעשות: להישאר. ומלבד מי שאולצו להישאר. ומלבד מי שכבר לא נותר להם דבר זולת הישארות. אז לטובתכם, נשארים יקרים, הנה כל מה שלא הפסדתם ואנחנו למדנו בחופשת אוגוסט השנה:

* מותק, הדבורים השתגעו – אנחנו הזהרנו או לא הזהרנו? לא אמרנו לאירופה שהם הבאים בתור? לא הסברנו שאם הם ימשיכו במדיניות הליברלית והלא מוגבלת הזאת שלהם זה ייגמר ברע? ובבקשה: אירופה נכבשה, ואפילו לא על ידי חיות-אדם כמו בפעם הקודמת, אלא על ידי חיות-חיות: דבורים. הן בכל מקום והן לא לוקחות שבויים, הן לוקחות אוכל. כל אוכל שתנסו לאכול, בשנייה שתנסו לאכול אותו. ובניגוד לזבובים, הן לא מתכוונות לוותר או למות. לא, מבחינתן זה הן או אנחנו. ומבחינת המשפחה שלי, זה הן. נמלטנו בצרחות (של הילדה) כמעט מכל מקום. הדבורים ניצחו. מלכות.

* מותק, הילדים התקלקלו – חופשה עם ילדים היא, כידוע, מצב ביולוגי לא טבעי שבו תא משפחתי נאלץ להיות סגור יחד ממש בתוך התא לאורך שעות, ימים ושבועות רצופים. ותשאלו כל תא בגוף שלכם איך זה מרגיש, והוא יגיד לכם: הצילו, תנו לי כבר להתפצל.
אחרי שהילדים שלי גמרו להיות בלתי נסבלים (עם זה הם גמרו כבר בנתב"ג, שיאני עולם שכמותם!), ואז לפחד, לחרוד, לצרוח או לריב – בסדר לא קבוע – מול דבורים, גשם, רעמים, חום, קור, מעליות, תור למעליות, מסועי מזוודות וכל פעילות שהיא לא שהייה בחדר המלון עם האייפד, הם עברו להגיד שהם בכלל רוצים הביתה, ואז שהם לא רוצים בשום אופן הביתה, ובערב האחרון פשוט רבנו על, לדעתי, הנטייה של הילד למזוג לעצמו יותר מדי מים מהבקבוק במסעדה כשכולנו פה צמאים!
לא פעם שאלתי את עצמי איפה טעיתי – כשהבאתי אותם לחו"ל? לעולם? איתי למשרד של סיקסט השכרת רכב? ועניתי לעצמי: לא יודע, אבל הנה מה שאני יודע: שאפשר להאשים את הקורונה והמלחמה שדפקו את הדור שלהם, אבל סביר יותר להאשים את הגנטיקה ואותי, כי בזמנים כאלה אני רואה בילדיי בקלות את השתקפותם של כל הנוירוזות, הפחדים והמחשבות הכמוסות שלי עצמי. הם פשוט מהדהדים אותי בקול רם. הכל עבר הלאה בצינורות הזרע המקובלים. ואם יש רק דבר אחד שאני יכול להבטיח לעצמי בשלב זה של החופשה המשפחתית, זה שאני לא חוזר על זה יותר לעולם, ובכל מקרה לא לפני חנוכה.

* אנחנו ההורים שלנו – רק כי אני עוד זוכר את ההורים שלי רבים ביניהם בנסיעה על למה לא פנית כשהיית צריך, תפסיקי להתערב לי, רוצה את לנהוג? ובעיקר את אבי החורג אומר את ה"הלאה" הזה שלו, שמשמעותו: לא חשוב כמה אתם ואני סובלים, חייבים להתקדם עכשיו לאטרקציה הבאה שעליה כבר שילמנו, אני יודע שהפכתי סופית להיות הם, ובמקום "הלאה" אני פשוט אומר "יאללה" ואף אחד לא מקשיב לי. נוהג ברכב השכור את המשפחה בכבישי אירופה ומעביר להם, לדרישתם, ממתקים, מים, תחנה ברדיו, ואת הזמן בפעילות המשפחתית האהובה "שים אוזניות או תנמיך!", אני מרגיש הכי ההורים שלי אי-פעם. מרגיש מבוגר. מגוחך. מדכא. כי מיהם שני האנשים המיושנים והקפוצים האלה במושבים הקדמיים? אה, אלה ההורים. איזה מצחיקים הם. היא ואני.

* שבו בממ"ט – כל עסקי ואתרי התיירות בעולם התנקזו בסוף לכמיהה אנושית אחת בלבד: מאגר מים טורקיזיים (ממ"ט, בשבילכם). תביאו לנו אגם בצבע טורקיז להצטלם לידו ולהעלות לרשת, ומבחינתנו החופשה הזאת הושלמה. עכשיו תראו; אוסטריה באמת מלאה ממ"טים – ראית אחד, ראית מספיק – וגם אני הצטלמתי, צילמתי, העליתי, הוצאתי עיניים לעוקבים שלי – שרואים אלף כאלה בכל גלילה מקרית בפיד – והרגשתי ש… ססעמק, מה יש לנו אנחנו ממים בצבע טורקיז? מה? אתם רוצים להיכנס אליהם? הם קרים ממש. רוצים לחתור בהם בקיאק? אתם הולכים להזיע ממש. רוצים סלפי איתם? ייקח לכם הרבה זמן למצוא את הפריים שישאיר את 300 התיירים האחרים במקום מחוץ לפריים, אבל בסוף תצליחו, ובשביל מה? בשביל פידיון יומי של 109 לייקים ו-12 תגובות "מהמם", "מהממים" ו"איפה זה?".
מה איפה, תגיעו לכל מקום סביר באירופה, סעו עשרים דקות, קחו ימינה עד הסוף. שם.

* אני לא מכיר דרך להגיד את הדבר הזה בלי לצאת מה שאני לא – ואולי כן – ולכן אני פשוט אגיד את זה: יש הרבה מאוד נשים עם חיג'אבים ורעלות ובעליהן וילדיהן בכל אתר חופשה אירופאי כרגע. זהו. אם זה לא בא לכם טוב בעין, וגם אם כן, תעשו עם זה מה שאתם רוצים (ואני יודע מה אתם רוצים: להצטלם ליד ממ"ט. בלעדיהם).

* מותק, העולם איבד את זה – מזג האוויר לעולם כבר לא יהיה בדיוק מה שהבטיחו באפליקציה, כי האקלים העולמי עבר לשיטת הכל-בכל-מקום-בבת-אחת ועשוי לנוע בין סופה טרופית לשרב מדברי בכל חצי שעה נתונה. בתי מלון, מצידם, עברו לשיטת הכל-באותו-בקבוק-סבון שמוצמד לקיר המקלחון, עידן הבקבוקונים האישיים מאחורינו, ואם תסכימו להסתפק במגבת בינונית אחת לאורך כל השהייה ובסידור חדר פעם ביומיים-שלושה הם יוקירו את זה בצורת מכתב סטנדרטי שבו יודו לכם על דאגתכם לסביבה – מדובר בסביבתו הבנקאית של הבעלים –  ובאי מיזגון כללי של המקום, כי אירופאים תופסים מזגן כמותרות, ובעיקר כאסורות.

* אירופה שלווה. אירופה זורמת. אירופה עומדת בתור ושום דבר לא בוער לה. אירופה נוסעת בכבישים מהירים משוכללים, רחבים ועם נוף אלפיני מושלם. היופי והשלווה טריוואיליים, יומיומיים. אירופה גורמת לי לדמעות לא רצוניות מול איזה מקום נינוח נוסף, רק לנוכח היופי הבסיסי ושובר-הלב הזה ביחס לכיעור הנצחי שבו אני משכשכך רוב חיי. אירופה גורמת לי להגיד לעצמי: לעזאזל, אפשר לחיות גם אחרת. כל מלחמת הנצח הישראלית – החיצונית, הפנימית, האקלימית, היומיומית – היא לא הכרח, לא חובה, לא גזירת-גורל.
ואני מבין לרגע – לפעמים מול איזה הר, לפעמים בסופרמרקט, לפעמים בסתם יום עם מזג אוויר מותאם בשלמות לבני-אנוש – עד כמה אומלל ומוכה ומכה ונצלני הוא המקום שאני קורא לו בית לעומת אינספור מקומות רגילים לחלוטין במערב. ועד כמה כל זה לא יהיה שלי לעולם, וגם לא דומה או קרוב ללהיות דומה.
ואני עדיין נוירוטי, לחוץ ועצבני כפי שבאתי מהבית. מתקשה לחכות בתור הארוך כמו כולם, לא מבין את זמני ההמתנה למנות במסעדות, תמיד על הקצה, לא מצליח להסתגל למקצב האירופאי המתון ומבין שדבר כבר לא יעניק לי את השלווה האירופאית, גם לא אירופה. כי אירופה מצידה סיימה לטבוע, לאורך מאות שנים, בדמם של מיליונים, והבינה משהו והשאירה את כל זה מאחוריה. היה לה מספיק. לנו (וגם לרוסיה ואוקראינה, מתברר) עדיין לא הספיק.

(פורסם בספטמבר 2024)