כמה ימים לפני כריסטמס האחרון לקחנו את הילדים ללונדון, שיראו קצת מנורות. הזמנו את הנסיעה הזו מספיק זמן מראש (זה לא עזר. כרטיסי הטיסה תמיד הכי יקרים כשאני בא לקנות אותם, זה חוק פיזיקלי כזה), הילדים התרגשו לקראתה, ורק אני ידעתי בוודאות דבר אחד:
שזה יהיה אסון.
תחזית מזג האוויר הראתה שלונדון קפואה. מה קפואה, אתם מסתכלים על גל קור שאילץ גם את סנטה קלאוס לתת דחיפה וצ'וק למזחלת כדי שתתניע, אין כלב מת ברחוב אוקספורד, ואם יש, הוא מת. מקור.
שלושה ימים לפני הנסיעה החלטתי לבטל אותה. אין טעם בתנאים כאלה.
יומיים לפני, החלטתי שעכשיו ברצינות, מבטלים.
יום לפני הנסיעה הודעתי לכולם שחלאס, עד עכשיו רק דיברתי, אבל זהו, הנסיעה מבוטלת.
אחר כך הגיע הזמן לצאת לנתב"ג, אז יצאנו. וטסנו.

לונדון הייתה נהדרת. כל כך נהדרת עד שהארכנו ביום וחזרנו ארצה רק אחרי שגם הכסף הקטן בכיס של המעיל שלי נגמר.
זו לא הייתה פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי. זו הייתה פעם מי-סופר, כי הדבר הזה קורה לי, בעצם, בכל פעם שבה אני אמור לעשות בדיוק את מה שתכננתי, שילמתי תמורתו וקיוויתי לעשות: לנסוע לחו"ל. אולי אתם מכירים את זה: רגע לפני הנסיעה, אתם מתחרטים על הכל. כלומר, מה? לעזאזל? חשבתם? לעצמכם? שעכשיו – באמצע שיא-הלחץ בעבודה, באמצע מה שנראה כמו משהו שהילד מפתח –  אולי שפעת, אולי מוות – ובעיצומם של תנאים אקלימיים ביעד שאינם מאפשרים התפתחות חיים  – אתם ממש תעזבו הכל ותסעו לשם? למה, למען השם?
זה ממש לא הזמן לזה. לגמרי לא מתאים כרגע.

נסיעות לחו"ל הן תמיד התקף חרדה קטן שבגדול אין סיכוי שייכנס לי לטרולי. זה מתחיל מחרדת נתב"ג – מה יהיה, כמה ארוך, סיוט ברמה 4 או 5 מתוך 3? – וממשיך בחרדת העיכוב בטיסה, התינוק הצורח הפוטנציאלי, הפס הנע שעליו המזוודה שלי לא מגיעה, לא מגיעה, לא מגיעה, לעזאזל הם איבדו אותה, הלך עליי, אה, רגע, מה זה שם? – וגם חרדת חדר המלון הקלאוסטרפובי, חרדת ההצילו-זו-חופשה-עם-ילדים, וכמובן חרדת החריגה המוחלטת והוודאית מהתקציב המתוכנן.
לא משנה כמה חזרות לקראת הנסיעה עשיתי – וכל נסיעה לחו"ל עד היום הייתה, בעצם, חזרה – בסוף זו תמיד אותה חרדה סתומה שרק הולכת ומתעצמת ככל שיום הטיסה מתקרב, ונאחזת בכל דבר: מזג האוויר הבלתי נסבל ביעד, אשמה על נטישת הילדים ואהובתי, שחוזרת ואומרת שאין לה שום בעיה להישאר איתם לבד, אבל נדמה לי, או שאני רק מדמיין – אבל לא, אני לא – שהיא אומרת את זה בפאסיב-אגרסיב.
ותראו; אין שום סיכוי שאני אספיק לגמור בעבודה כל מה שהבטחתי לפני הנסיעה, וגרוע יותר: בזמן שאני אהיה בחו"ל הם יבינו סוף סוף שבעצם אפשר להסתדר יופי גם בלעדיי. והם יפטרו אותי. כן, אני אחזור, אנחת, אפתח את הנייד ואגלה שהם נתנו את הג'וב שלי לאמיר חצרוני – הוא מביא יותר טראפיק וגם יש לו שיער יותר מעניין.
איזה אסון. לעזאזל, למה אי אפשר פשוט לבטל את כל הנסיעה המיותרת הזאת?
הייתם מצפים שגבר בן חמישים וקצת, שנסע לחו"ל מספיק פעמים כדי להשאיר על כדור הארץ טביעת-רגל פחמנית שעוד תיקרא על שמו, יפסיק מתישהו לעשות מזה עניין. גם אני הייתי מצפה. עכשיו תנסו לספר את זה לחרדה שלי, שמתחילה לצפצף כמו גלאי עשן ברגע שנסיעה כלשהי נכנסת לה לרדיוס. כי הנסיעה לחו"ל תמיד נדחפת בזמן הכי פחות טוב – שזה תמיד – ומאיימת לחרב לי את החיים לגמרי, ודווקא ברגע שבו דברים התחילו להתייצב!
אז מה חו"ל עכשיו? מי צריך? ערב הנסיעה אני מסתכל בעיניים מצועפות על ילדיי, שאותם לא אראה יותר לעולם בארבעת הימים הבאים, ועל חברים או שכנים שחיים את חיי השגרה הנעימים וחסרי הדאגות שלהם ולא צריכים לרוץ לפנות-בוקר לנתב"ג, ולא מבין למה הבאתי על עצמי את הגירוש הזה. בשלב זה אני כבר פקעת עצבים ונוטה לאבד עשתונות בפינות שונות של הבית. בסוף אני מגיע לנתב"ג מוכה חרטה, אשמה ואיזו השלמה חלקית עם הגורל המר שניחת עליי. כן, הרסתי לבד.

ואז המטוס ממריא ונוחת. ואז חו"ל – בכל זאת אחד המקומות הכי יפים שיש, עם המון אנשים שמתנהגים כאילו אין רפורמה משפטית בעולם. ומזג אוויר, ממש יש שם אחד. והנסיעה היא רוב מה שיכולתי לקוות, והחרדה הקודמת נעלמת ומפנה את מקומה לחרדה שמתישהו, בעוד שלושה ימים ככה, אני אצטרך לחזור לישראל.
וזה לא נרגע אף פעם. את נסיעת הקיץ המתוכננת עם הילדים כבר ביטלתי – אני פשוט יודע שזה יהיה אסון, ובוודאות ניפול על גל חום באירופה ונתפגר באיזה צימר שהבעלים שלו, בזיל, מאמין שמיזוג אוויר זו המצאה של התקשורת – ובאמת שעדיף כבר להישאר בארץ. בכלל, עדיף תמיד להישאר במקום שאתם כבר נמצאים בו.
זו בעיה מתמשכת שלי, אני יודע. כמה מטובי חבריי עולים לטיסות כמו שאני עולה לארון הגבוה במטבח; באגביות מוחלטת. הם עושים שם את הדבר ההייטקי שלהם, ואני מניח שהם פשוט קמים בבוקר, פותחים יומן, רואים שרשום משהו כמו "16:50 – דימיטרי, שה ז'נו" ואומרים לעצמם "אוף, שוב תקעו לי ישיבה בפריז", ואז לוקחים איתם דרכון ויוצאים לעבודה כרגיל.
ניסיתי להיות כמותם, אבל אין לי סיכוי. התקף החרדה הטרום-חו"לי שלי הוא עתיק-יומין, ושורשיו נעוצים בעצם הרעיון ששינוי, כל שינוי, עשוי להוביל למוות – זה מה שהחיים בגיל חמש לימדו אותי. אומנם רק פעם אחת (ביי, אבא. חבל שבקושי הספקנו להכיר), אבל זה הספיק לי לתמיד – ומאז אני נצמד לשגרה, לרוטינה ולקרקע חיי בעיקשות של נער גבעות למאחזו, ומיישם את הפרקטיקה שאתגר קרת כבר כינה "יכולת סטגנציה אינסופית". אני מחזיק באותה עבודה באדיקות יפנית, בקולקציה קבועה (אוסף פרטי) של הרגלים אישיים, והגעתי למצב שאפילו יציאה בערב הפכה להיות סוג של משהו קצת מרתיע.
אז ממש לעזוב הכל לימים שלמים בארץ זרה? חו"ל הרי יודעת תמיד להציג את עצמה כמו הפרס הגדול והנחשק מכולם, ואז, רגע לפני, היא מסירה את המסיכה ומתברר שמתחתיה הסתתר, כל הזמן הזה, איזה ינון מגל מקריפ.
ואז אני נוסע. כי כבר שילמתי. כי חייבים לנסוע. כי העולם הוא חתיכת מקום. כי אם אני לא אזוז מתישהו, ייצאו לי פצעי לחץ. רק לעזאזל, למה קר שם כל כך עכשיו? למה אי אפשר פשוט לדחות את כל זה לקיץ? הולך להיות אסון.

(פורסם ב-17.2.23)