הפעם הראשונה שהילד שלי מנצח אותי בשח מגיעה כבר בפעם השנייה שאנחנו משחקים.לא קשה לנצח אותי בשח; למעשה, לא-לנצח אותי בשח זה קשה. אני גרוע בזה. גרוע מאוד. אני יודע איך כל כלי אמור לזוז, רק שאין לי מושג לאן, מתי ולמה.בקיצור, אין לי אסטרטגיה, אין לי טקטיקה, אין לי את היכולת לראות שלושה מהלכים…

הילד תיכף בן 13.מה תיכף, עוד שבוע.אני כמובן מתרגש נורא, כי בכל זאת, לעזאזל, השקענו את כל המאמץ והכסף הזה באירוע וזה באמת היה מוגזם, אפשר לחשוב, כולה בר-מצווה – זה לא שהוא מתחתן, כן? – ולך תדע אם יבואו מספיק אנשים, ואם לא יהיה להם חם מדי, קר מדי, צפוף מדי, לא מספיק טעים,…

יש לימודים! שנת הלימודים – ותודה להוריי, לסוכן שלי וכמובן לאשתי, שבלעדיה מי ומה אני – נפתחה כסדרה. למרות שבינינו, גם אם שנת הלימודים נפתחת כסדרה, כולנו יודעים שהיא לא נפתחה כסדרה; היא נפתחה כפרק בודד, די קצר – משהו כמו חצי שעה מז'אנר הקומדיה בעיקר – שיסתיים מיד עם פרוס החגים.המצב ידוע: מערכת החינוך…

לא יודע מה חשבתי לעצמי כשגררתי את המשפחה ל"קיאקי כפר בלום". בעצם אני די יודע מה חשבתי לעצמי: שאנחנו נפליג בקיאק, או בסירת גומי, או באבוב, באזור כפר בלום. נשמע סביר, לא?הם ממש גדולים בביזנס, כפר בלום. לטענתם הם מהראשונים שבאו עם הקונספט הזה של לקחת משהו מתנפח, לשים אותו על מי הירדן ולהתיישב בתוכו…

לעולם לא אשכח איפה הייתי ביום שבו שטראוס-עלית הורידו את שוקולד פרה מהמדפים. הייתי בבית, מכין צהריים לילדים, ואחר כך הלכתי איתם למינימרקט השכונתי לקנות כמה מצרכים, ואז הסעתי את הילד לחוג כדורסל. יודעים מה? די בטוח שאני אשכח איפה הייתי, כרגע זה פשוט עדיין טרי.אבל ברגע הראשון ששמעתי על ריקול הממתקים הגדול הייתי משועשע;…

פעם הייתי מהאנשים האלה ששואלים כל שתי דקות איפה הטלפון הנייד שלהם ואם מישהו ראה אותו. זאת הייתה התקופה הטובה, כי עכשיו אני יודע, בכל זמן נתון, מה התשובה: הוא אצל הילדה. היא משתמשת בו כדי לעשות את רוב מה שהיא עושה בזמנה החופשי בימים אלה: מסתכלת על עצמה.כן, היא יכלה להשתמש בסתם ראי –…

באמצע טיול שגרתי עם הכלבה, הילד שלי נתקף פרכוסים. "מה קרה?" אני נבהל, ומגלה שבאמת קורה לו משהו גופני מדאיג: "איככס, נגעתי בקקי של ציפור", הוא נזעק, מריח לעצמו את האצבע, מתחלחל ואז עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות במצב כזה: מריח לעצמו את האצבע שוב."טוב, די, זה רק קקי של ציפור, בוא נגיע לגינת…

ברגע הראשון אחרי שהורדתי לילדה שלי שאקל ברזל ענקי על הראש בעוצמה גדולה והיא צרחה מכאב ואימה בקול חזק וגבוה מספיק כדי להותיר חותם במרכז הססמוגרפי הארצי, עדיין יכולתי לחשוב, לרגע, שזה לא נורא; כולה ברזל בראש. חטפה מכה חזקה. צורחת. בוכה. זה בטח תיכף יעבור. דברים כאלה עוברים להם מהר בדרך כלל. אלה ילדים….

דיזנגוף סנטר היה מפוצץ בילדים והורים. זה היה השבוע האחרון של אוגוסט, ואם לא הייתי מבטיח לילדה יומיים קודם, עוד בפארק המים בשפיים (מקום שאליו אסרתי על עצמי להגיע באוגוסט) שהיא תוכל לעשות צמות עם תוספות שיער, לא הייתי נאלץ להגיע עד דיזנגוף סנטר (עוד מקום שאליו אסרתי על עצמי להגיע באוגוסט) כדי לעמוד בהבטחה.אבל…

"תגיד, אנחנו צריכים להגיד לילדים משהו?" האישה שואלת אותי בשני בערב, ואני יודע בדיוק למה היא מתכוונת, כי האזעקות כבר עוטפות מזמן את העוטף, חוגגות באשקלון, וירושלים עולה בלהבות בשעה שהנוער הנפלא הזה מניף דגלים מול האש וצועק "מוות לערבים". ואם אנחנו מבינים טיפה את חמאס וראשיו – למרות שמוחמד דף נשמע לנו יותר כמו…