תראו; מה בסך הכל רוצה בנאדם ממוצע – אני, נניח – מבית הכנסת שלו? קודם כל, שיהיה שם כשצריך אותו, שהמזגן יהיה הגיוני, שייתנו לבנאדם איזה מקום לשבת למרות שהוא מגיע לבית כנסת רק במרווחי זמן גיאולוגיים (ערב יום כיפור, שמחות ואסונות), ואם אפשר שיקראו מהסידור בקצב נורמלי כדי שיהיה לו מושג, אפילו קלוש, באיזה עמוד אנחנו עכשיו.
יהיה נחמד אם יהיו גם נשים. לפחות בעזרת נשים, אבל אפשר גם בעזרת השם או בלי עזרה בכלל.
אני חושב שבתל אביב די מצליחים לעמוד בסטנדרט הזה, אבל רק ליתר ביטחון, העיריה הבהירה השבוע שבתי הכנסת בעיר הם מקומות ציבוריים שאמורים לספק שירותים (אה, כן, שכחתי; שיהיו גם שירותים) לכל דורש ולפעול "ללא הבדלי מין או אמונה", יענו, אם אתם יהודים, או יהודיות, שמבקשים – או מבקשות – להתפלל, כל בתי הכנסת בעיר אמורים לאפשר לכם את זה.
שזה, בגדול, די העיקרון הכללי של בית כנסת.
אבל כתוצאה מהדרישה הזו – שאין בה שום דבר יוצא דופן – התחלחלו קהילות אורתודוקסיות שלמות עד עמקי נשמתן המאובנת והעלו חשש אמיתי שאם העיריה ממש תתעקש על כל זה, הן לא יוכלו להמשיך להפלות כמקובל על בסיס דת, גזע, מין ומוצא. וכתוצאה מזה, חלילה, גם היהדות המועדפת עליהן – זו שרודפת את השונה והזר, מפרידה נשים שמקומן הטבעי במטבח ובחדר לידה, ומעדיפה למות ולא להתגייס – לא תוכל להמשיך לעשות את כל הדברים החשובים האלה.
מהומה פרצה סביב הנחיות העיריה, בעיקר כשכלבי התקיפה שלמה קרעי, עמיחי אליהו וטלי גוטליב הסתערו קדימה בנהמות טירוף עם קצף על השפתיים וטענו שהעיריה היא "רשעים ארורים" (קרעי), רון חולדאי הוא "רודן, אוכל כלבים, ערל לב" (גוטליב) והעיר כולה היא לא "של ישראל" (אליהו).
אין ספק; בול מה שישראל צריכה כרגע כדי להתחיל להירפא ולהתאחד.
אולי אין דרך להאשים אותם, כי באמת שהאנשים האלה נמצאים בפוליטיקה בשביל מזון ומחסה, ועדיין טרח רון חולדאי להבהיר להם שהסעיף המדובר שייך לחוזה עירוני סטנדרטי של הקצאת מבני ציבור, ובבקשה תתקדמו, אין פה מה לראות.
אבל כל המהומה הזאת רק הזכירה לי משהו שחשוב לזכור: שהיהדות לא חייבת להיות כזו. היא לא חייבת להיות דת שוטמת, מפלגת, מענישה, כופה, מרחיקה ומיושנת.
למעשה, בשנה האחרונה – בעיקר בזכות נטפליקס – אני הולך ומשתכנע שבנוסף לשלושת זרמי היהדות העיקריים – אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמי – יש זרם יהדות רביעי: הזרם החמוד. קראו לזה, אם תעדיפו, הזרם החמודטיבי.
היהדות החמודטיבית היא הזרם שאליו משתייך הרב הלוהט – בגילומו של אדם ברודי – ב"רק לא זה", בועת-סבון נטפליקסית על רב צעיר ומקסים ושרמנט ונראה פגז ואומר תמיד את הדבר הנכון וטוב עם ילדים – ובקיצור, מדובר בגולדן-רטריבר בצורת אדם – שמגישת פודקאסט אטרקטיבית, וגויה גמורה, מתאהבת בו.
אתם יכולים לנחש את ההמשך, זה כותב את עצמו, ותיכף עולה עונה שנייה – אני מנחש שבמסגרתה אדם ברודי יהיה מקסים, והמשפחה שלה, בתגובה, תשנא לו את הצורה.
עכשיו תחשבו על עוד יהודי חמוד: אדם סנדלר.
תחשבו על המשפחה שלו (האמיתית, אגב) בסרט המטופש "את מה-זה לא מוזמנת לבת-מצווה שלי"; הסרט הזה משרטט אקו-סיסטם חברתי שלם וחינני של יהודים אמריקאים שלא עושים עניין מהיהדות שלהם. הם לא אדוקים במיוחד אבל גם לא מתעלמים מיהדותם בהתרסה כמו חוגים תל אביביים מסוימים שדחוף להם למנגל ביום כיפור. לא; הם הולכים לבית כנסת, מדליקים נרות, נוסעים בשבת, מסבירים לילדים למה במקום כריסטמס הם הגרילו את חנוכה (הגרינץ', כידוע, אפילו לא טרח לנסות לגנוב את חנוכה) ובשורה התחתונה, הם יהודים נינוחים ביהדותם.
והיהדות שלהם – יהדות רפורמית – איננה מחמירה אבל גם לא מקלה; היא משתלבת. היא חלק ממרקם חייו וזהותו של יהודי מודרני במאה ה-21. היא הותאמה לחיים האלה ואין סיבה שלא; היהדות מעולם לא ביקשה להיות דת מאובנת ומעודכנת למאה הרביעית לפני הספירה.
להיפך, היא דת שתמיד ידעה להציע עדכונים ופרשנויות על ידי גדולי המוחות בתולדותיה, עד שבשלב מסוים גדולי המוחות הוחלפו בבינוניי המוחות, ואז בנעדרי המוחות, ובשלב האבולוציוני האחרון זה הגיע, מן הסתם, לשלמה קרעי.
זה כבר השלב שבו היהדות הישראלית היא לא יותר מפגאניות וגימטריה חלולות: חגיגה של משיחיסיטים ופוליטיקאים ציניים שרוכבים זה לזה על הגב, וכולם יחד חוגגים לאלוהים על הגב, כשהם משתמשים בו כדי להציג את 7 באוקטובר כ"נס", את קריסת הכלכלה הישראלית כניסיון שבו הוא מעמיד אותנו, את הטבח בפסטיבל נובה כענישה מטעמו רק כי היה שם פסל של בודהה, ואת אומן כמקום קדוש ליהדות שכדי להגיע אליו כולנו מתבקשים לפתוח ארנקים ולהוציא 10 מיליון שקל.
אין שום קשר בין האנשים האלה – שמאמינים באיזו אלוהות סדיסטית כהסבר לאירועים אקראיים ופוליטיים, ובשנורר כסגנון חיים – לבין היהדות שאני נולדתי אליה. אין שום ממשק – מלבד זה שהחוק כופה עליי – בין היהדות האורתודוקסית לבין החיים שלי. כי היהדות האורתודוקסית סיימה את תפקידה ההיסטורי לפני יותר ממאה שנה כשהחליטה להינעל מפני העולם, להתחרד ולקפוא בזמן. אלה אנחנו שמשאירים אותה בחיים ובחיינו כשאנחנו מתחתנים דרכם, מתגרשים דרכם, נקברים דרכם, מקבלים חותמת כשרות דרכם.
רק שהיהדות הרלוונטית היחידה כיום היא רפורמית; יהדות שעדיין מעוניינת ומסוגלת להשתנות ולהתאים את עצמה לזמן ולמקום. זו הסיבה ששמחתי להתחתן אצלם, לחגוג אצלם לילד בר-מצווה ועלייה לתורה, ולהגיד אצלם תודה לאל על שהשאיר אותי בחיים במגוון הזדמנויות שבהן יכול היה לבחור גם אחרת.
זו גם הסיבה שהיהדות האמריקאית טובה, מצליחה, עשירה ושמחה מאיתנו; כי היא מאפשרת חיים עכשווויים לצד אמונה וחיבור למסורת בצמתים הקריטיים. כי אין להם בעיה לשבת ליד אשתם בבית הכנסת, כי הם מציינים את חגי ישראל בדרכם, וכי היהדות היא חלק מהותי בזהותם החילונית-עקרונית. איך זה מסתדר? בקלות.
אבל בישראל האורתודוקסיה עדיין שולטת. זה קל במדינה שממילא הולכת והופכת אמונית יותר ורציונלית פחות, מדינה שמעדיפה להזדכות בשלב זה על קידמה ונאורות לטובת הבלים ינון מגליים לגבי "חיסולים והישגים של צה"ל שנעשים בשבתות וחגים כי עם ישראל מתפלל חזק בשבתות", ואינספור מכוניות עם הסטיקר "תודה אבא!" – אין בעד מה, כמובן, אבל לא בטוח שאתם הילדים להם הוא פילל.
ובסוף, אתם יודעים, התנ"ך הוא מאה אחוז מדויק אם רק משליכים אותו מטווח קרוב מספיק, ויהדות שרוצה להישאר קרובה צריכה להיות מסוגלת להתקרב ולקרב מבלי לנסות לכפות או לאלץ, ולדעת להתגורר לצד מציאות חיינו במאה ה-21 מבלי לנסות להסיע אותה בזמן למאות קודמות.
זו היהדות שתל אביב, ברובה, בוחרת בה. לא בטוח שזו היהדות שבשמה הממשלה נלחמת כרגע בעזה, או מול עיריית תל אביב.

(פורסם באוגוסט 2025)