אין יותר מציאות. המציאות חדלה מלהתקיים. המציאות היא נקודה זעירה וחסרת משמעות הרבה מתחתיכם, בעיקר כשאתם טסים ב"כנף ציון", המטוס הכמו-פרטי שלכם, בדרך לפגישה חסרת נחיצות ממשית – אבל "היסטורית" מבחינתכם – בוושינגטון, משאירים הרחק למטה רק מלחמה מדממת ואינסופית בכל החזיתות, 1,600 הרוגים, 133 חטופים, עשרות-אלפי מפונים, אלפי פצועים, גדועים, נכים, הלומים, ועוד כמה עשרות-אלפי ילדים שלא יודעים האם ואיפה יתחילו את שנת הלימודים הבאה. והוריהם.
וחבלי ארץ מופגזים, הרוסים, עקורים, פושטי-רגל.
כל זה לא מציאותי – למעשה זה לא קיים בכלל – כשאתם שם למעלה, במטוס בדרך לוושינגטון, מביימים צילומים לתקשורת, מחליפים תלבושות, מעלעלים ללא משקפי קריאה במסמכים "מסווגים", מציבים בחזית הפריים כובע ממותג של "ניצחון מוחלט" – אין שום ניצחון, אין שום דבר מוחלט, יש רק מציאות שאומרת בדיוק ההיפך ממה שרשום על הכובע המטופש שאתם טורחים לדחוף לפריים הלא-מציאותי, רגע לפני הפוטושופ, כי מה איכפת לכם; מבחינתכם אין מציאות. יש כובע. ושכולם יאכלו את הכובע.
המציאות בוערת, ואתם נמלטתם לשחקים. אתם בדרך לאמריקה. רעייתכם – כרגע בפיג'מה פוטוגנית – כבר אמרה פעם "ושהמדינה תישרף", והנה; המדינה נשרפת – פיזית נשרפת, אתמול בבוקר השריפה הגיעה לבניאס – ואתם באוויר. השריפה מתחוללת במציאות, ומה לכם ולזה.
אין מציאות. אתם מעליה.
אין ולא היה שום מחדל שקרה במשמרת שלכם, סתם לא התעוררתם כי לא העירו אתכם. וגם אם היה, לא תהיה שום ועדת חקירה שתחקור אותו. מחדלים וועדות חקירה הם עניינים מציאותיים, ומה לכם ולזה.
אין שום חטופים, ואם יש, הם סובלים ולא מתים, ואם מתים, זאת המציאות – ומה לכם ולה. תמיד אפשר להוציא הודעת השתתפות בצער מגובה 10 אלפים רגל, איפשהו בין הצילומים. ממרום שבתכם שם למעלה, החטופים אפילו לא על הרדאר. יכולתם, אולי, לעשות יותר למען החזרתם; יכולתם להפוך עולמות, להפסיק מלחמות, להסיט צבאות, לגייס כל כוח עלי-אדמות, אבל לא עשיתם הרבה מזה. למה? כי זו המציאות, ואתם לא מחוייבים לה. אתם יכולים ורשאים להמשיך בתפקיד גם בלעדיה.
הנה, רעייתכם מתבלבלת בשמות החטופות במטוס הפרטי. לא חשוב. שמות הם חלק מהמציאות; אתם כבר לא. אתם לא חייבים יותר כלום למציאות.
נכון, היא מתקיימת – מה לעשות, יש לה נטייה כזאת – אבל אתם כבר יודעים בוודאות שתוכלו להמשיך להתעלם ממנה ולהישאר בעבודה בדיוק כמו אתמול, כמו לפני חודש, כמו לפני שנה.
יש לכם צבא גדול מספיק של מנותקי-מציאות שהצלחתם לשבט ויתמכו בהישארותכם לא חשוב באיזה תנאי ומחיר בחיי אדם. ביחד אתם צבא קטן של 64 חיילים ועוד כמה מאות אנשי תקשורת ועוד כמה עשרות-אלפי ישראלים שהצטרפו אליכם זה מכבר למסע הגדול, הנועז, חסר התקדים, אל מחוץ למציאות הישראלית אנד ביונד; למציאות אלטרנטיבית. מציאות שלעולם לא תיתן שוב למציאות הקונקרטית, העובדתית, להפריע לה.
מציאות אלטרנטיבית שבה אנחנו תמיד – גם ברגעי ההפסד הגדולים ביותר – רק פסע מהניצחון.
מציאות אלטרנטיבית שבה אנחנו תמיד – גם כשאנחנו מתמהמהים במכוון – עושים כל מאמץ להחזרתם.
מציאות אלטרנטיבית שבה נשיא אמריקאי ציוני שמממן את המלחמה בסכומי-עתק ותומך בנו כמו אב מסור, הוא אויב.
מציאות אלטרנטיבית שבה ישראלים שמתייצבים מרגע פרוץ המלחמה כדי להקים חמ"לים, לדאוג למזון, ציוד, סיוע ללוחמים ולמשפחותיהם וכל המעטפת שממשלה לא-מתפקדת כבר לא מסוגלת לספק, הם אויב.
מציאות אלטרנטיבית שבה מתקיימת מציאות עובדתית – ובמציאות העובדתית ג'ו ביידן ו"אחים לנשק" הם שני גורמים שבלעדיהם ישראל הייתה קורסת זמן קצר לאחר ה-7 באוקטובר – אבל המציאות העובדתית כבר לא מתקיימת מבחינתכם.
לא. בשבילכם אין מציאות כזאת. אין כוח כבידה בכלל.
אין שום דבר שקושר אתכם למקום הזה, לאנשים האלה, לטרגדיה הזאת. הם שם, נכון. נראה שהם שם. שמעתם על זה. אבל אתם מוכרחים איכשהו לחלוף על פניהם, לדלג מעליהם בצעד גדול ובוטח – כמו תייר עשיר שמדלג מעל קבצן רחוב בדלהי – בדרך למטוס הפרטי ששופץ עבורכם, ולהמשיך לדעת שאין עבורכם מציאות כזו.
איך תדעו? עובדה שאתם יכולים לא להכיר בשום אחריות אף פעם, ולהמשיך בתפקיד; עובדה שאתם יכולים לא להחזיר חטופים נוספים ועדיין לקום למחרת, ולמחרתיים, ולעוד שנה, כשאתם בתפקיד; עובדה שאתם יכולים לא להחליף מילה עם משפחות שכולות ופגועות שאינן מהצד הפוליטי המובהק שלכם; לא לחקור; לא למצמץ אפילו –אולי בשל איזו לחלוחית קטנה בעין לנוכח היותכם יצירי-אנוש שחווים, כמו כל הישראלים, אירוע בלתי אנושי בצורת ה-7 באוקטובר – וזה יעבור, זה יתקבל, זה לא יפגע בסיכוייכם להמשיך לכהן.
ועובדה שאתם יכולים לחייך ואפילו לצחוק בפה מלא בישיבת מליאה בשעה שאתם כבר יודעים על הרוגים נוספים שההודעה עומדת להימסר למשפחותיהם עוד לפני שתספיקו להוריד את החיוך מהפרצוף. ולא תורידו. כי למה לכם להוריד. למה לתת למציאות את ההנאה הזו. זה רק יעיד שאתם מכירים בה.
והרי אין יותר מציאות בשבילכם.
זה, נדמה לי, הדבר המפחיד ביותר – מפחיד יותר מכל כטב"מ שמעיר את ילדי תל אביב, או תקיפה אווירית שמשכיבה בתמורה את ילדי תימן – והבלתי נתפסת ביותר: שראש הממשלה שלכם וכל סובביו הם עכשיו, בפועל, מנותקי מציאות. הם באמת חיים את את היומיום שלהם במציאות החלופית שבראו לעצמם ואז עברו להתגורר בה.
אפשר היה לחשוד בזה עוד לפני ה-7 באוקטובר – אפילו לפני הבחירות האחרונות, כשנתניהו יצא בסדרת הבטחות כה מנותקות-מציאות עד שאחת מהן הייתה לסגור את מכון התקנים (!) – אבל השבוע, כשטיפסו על המטוס הבזבזני והמיותר והמריאו, על תכולת מזוודותיהם הריחנית, לנאום חלול נוסף בקונגרס; וכששיגרו ממרום מעופם את הצילומים מדושני החשיבות העצמית והמבוימים ברישול האלה; ידעתם בוודאות שתוכלו לכרוז "כדור הארץ לנתניהו" ככל שתרצו, ולא ייווצר יותר קשר.
האיש, משפחתו, פמלייתו, עיתונאי החצר ומערך הפרופילים המזויפים הגדול ביותר בחסות אילון מאסק – כולם מרחפים בחלל אוטופי ומפונטז של מושבי עור בהירים וזרי פרחים בשחקים, בשעה שכאן למטה מתפרסמות תמונות החטופים המתים יגב בוכשטב ואלכס דנציג, ומשם, מלמעלה, משגר נתניהו כי "אני מחויב להשיב הביתה את כל חטופינו".
ובכן, איך המחויבות הזאת מסתדרת לך כרגע? באיזו מציאות היא מתקיימת? לא בזו שאני מכיר. לא במציאות הישראלית. כי מה לך ולמציאות הישראלית. מה למציאות המאובטחת, העשירה והאטומה הרמטית שבה את חי ולמציאות הישראלית.
ונדמה לך שהמציאות הישראלית כבר לא תוכל להשיג אותך. שכמו בתוכנית להגנת עדים, הוברחת לאיזו מציאותוויל חלופית קטנה שבה לא יזהו אותך כאחראי, וחייך הפוליטיים מובטחים לנצח.
אבל מטוסים, אתה יודע, נוחתים בסוף. ומציאויות – ממשיות, לא כמו שלך – נוטות להמשיך להיות שם. ולהפוך אותך להיות מהאיש שלא היה שם, לאיש שכבר לא יהיה שם.

(פורסם ביולי 2024)