הנה חידה: מי – מלבד אביתר בנאי כשהוא יוצא מזה – קונה מתנות לכולם?
לא נחזיק אתכם במתח: זהו, כמובן, מקום העבודה שלכם. שקונה מתנה לחג לכולם פעמיים בשנה, וכולנו עושים פעמיים בשנה את אותה טעות: בוחרים במתנה במקום לקחת, כמו בני אדם נורמליים, תלושים.
כן, רובנו בחרנו גם בחודש שעבר סט סירים, או סט מגבות, או סט מצעים, או סט משקולות – תמיד זה "סט", כאילו אם נותנים לכם שתיים, שלוש או חמש חתיכות של משהו גרוע וזול זה הופך את זה שווה ויוקרתי יותר.
זה לא.
בפעם האחרונה שהלכתי על המתנה הם הציעו פה ב"ידיעות" משהו באמת יוצא דופן שחשבתי שיוכל להועיל לי במגוון תחומים בחיים: מסור חשמלי לגינה. איך שהוא הגיע הוצאתי אותו מהאריזה, יצאתי בהתלהבות לגינה הקטנה שליד הבית והתכוונתי לעשות את צעדיי הראשונים באמנות היפנית העדינה של פיסול פיל, או כלב, או קים קרדשיאן, בשיח.
המסור היה מושלם מלבד בעיה אחת זניחה: הוא לא ניסר. לא ממש. כלומר, הוא פעל והרעיש והכל, אבל כל מה שהוא הצליח לנסר היה עלים דקיקים יחסית שעקרונית יכלו להתנסר גם במספריים או סתם ביד. כשהמסור נתקל בענפים שלמים הוא נעצר, הסתכל עליי ואמר: "חמודי, זה לא משהו שאני עושה. זו מתנת חג אחרת, אולי תזמין לך בראש השנה".
מאז המסור מוטל במקומות לא נוחים בבית (אין בבית מקום נוח להחזיק בו מסור חשמלי) ומחכה בסבלנות שמישהו במשפחה יצטרך להיפטר מגופה. של שפירית.
אז תלושים. קחו תלושים. תמיד תלושים. מה רע. תלושים זה נוח: אתם מקבלים אותם ישר לטלפון הנייד, נזכרים בהם כעבור שנה וחצי כשאתם בתור לקופה ב"פוקס" עם חמישיית פוטרים מכוערים לילדים, אומרים למוכרת: "שנייה, יש לי פה תלושים", נוברים בטלפון הנייד שלכם לאורך פרק-זמן שבו מתקיימות בישראל שתי מערכות בחירות והסניף עצמו נסגר ועובר למתחם ביג, ובסוף אתם אומרים: "שיט, לא מוצא/ת את זה", והלקוח שמאחוריכם בתור רוצח אתכם עם מסור חשמלי שקיבל מתנה מהעבודה.
למה אני מספר לכם את כל הדברים הלא-חשובים האלה? כדי להגיד, בעצם, דבר אחד חשוב: שאתם לא צריכים נינג'ה. אף אחד לא צריך נינג'ה.
נינג'ה היא מתנת החג הנפוצה ביותר ברשימת מתנות החג של כל מקום עבודה – רק ברשימה של "ידיעות" השנה היו איזה 800 מכשירים שלהם – וגם אני נפלתי בעבר בנינג'ה ולקחתי שני מכשירים, שניהם הגיעו בקרטונים בגודל שמאפשר לי להשכיר אותם עד היום כדירות שותפים במרכז העיר.
העניין הוא כזה: נינג'ה היא חברה שמייצרת מוצרי חשמל שתכליתם העקרונית היא לעבוד בעיניים על צ'יפס ולגרום לו להתרכך בלי שיעבור טיגון. רוב הצ'יפסים לא נופלים בזה, אבל יש כאלה שכן, ואז נותר לנינג'ה רק עוד מכשול אחד: להצליח להאכיל בזה בני אדם.
גם אני קיבלתי את מוצר הדגל של החברה, סיר טיגון באוויר חם, ולמרות שהייתי סקפטי מאוד בקשר ליכולת לטגן משהו באוויר בלבד, נוכחת לדעת, להפתעתי, שלא הייתי סקפטי מספיק; הצ'יפס שיצא מהדבר הזה – אחרי שהמכשיר קיבל, בנוסף לזמן הבישול המומלץ, גם הארכה, זמן פציעות ופנדלים – היה, כצפוי, לבנבן, שרוף בקצוות ומידלדל באמצע. נתתי אותו לילדים – הם יאכלו כל דבר שיש לו צורה של צ'יפס או שמישהו קורא לו "צ'יפס" – רק שלאף אחד לא היה דחוף לנסות את זה שוב.
מחוברת המתכונים שהגיעה עם הדבר הזה, הבנתי שנינג'ה מתיימר לבשל, לטגן לאפות, לאדות, להרתיח, להפשיר לזלף ולצלחת כל מאכל קיים בכלל, והכל על אוויר בלבד.
אחרי עוד ניסיון – לדעתי היה מעורב בו בשר אבל אחרי הטיפול בנינג'ה לא הייתה יותר דרך לדעת – הבנתי משהו חשוב: נינג'ה זו אשכרה חברה שמוכרת לכם אוויר חם! בטענה שהמדע אפילו לא טורח לקום מהשינה כדי להפריך – שאוויר חם מסוגל לטגן דברים. בסדר, נינג'ה, בשלב הבא בטח תטענו שאוויר חם מסוגל גם לבצע תיקונים קטנים בבית ולהוציא את הכלבה, אבל האמת היא, כמובן, שהדבר הראשון והאחרון שאוויר חם הצליח להפעיל לאורך שנים היה דוד לוי.
עכשיו, למה זה מרגיז? כי אנשים קונים נינג'ה בהמוניהם ואוכלים צ'יפס באוויר חם במקום בשמן עמוק, ועוד המון מאכלים שאמורים להיות נפלאים אם רק מכינים אותם כמו שצריך – כלומר בשמן, בשמנת, בחמאה, ברוטב עשיר, בשמן זית – אבל הציבור הנינג'אי מעדיף לייבש אותם באוויר חם.
אז אני מבין; הדבר הזה חוסך קלוריות, ואתם יכולים לאכול הרבה יותר מהמזון המיובש הזה אחרי שהוא יוצא מהמכשיר, אבל אתם אוכלים אותו לא נכון. כי אוכל אמור להיות, לפני הכל, טעים. הוא אמור להיות עסיסי. הוא אמור להיות מענג עד הסוף – ובמילה אחת שכל שף מתחיל לא יטרח לשתף אתכם בה כדי לא להבהיל אתכם: חמאה. תועפות חמאה. בכל דבר טעים באמת יש תועפות חמאה.
אז אני מניח שזו בחירה: אתם יכולים לאכול הרבה אוכל נטול שומן ומיובש, או – באותן קלוריות – פחות אוכל, אבל טעים ועשוי כמו שצריך. עם נינג'ה הבחירה ברורה: אתם הולכים על התחליף הרזה והיבש לדבר האמיתי. כי נינג'ה הוא תחליף טיגון, בדיוק כמו שמתנות לחג מהעבודה הן תחליף מתנות. רוצים לתת לי מתנה אמיתית? תנו העלאת שכר. רוצים לתת לי שניצל וצ'יפס אמיתיים? תתחילו בלשפוך שלושה ליטר שמן לתוך צ'יפסר, להטביל בו את הפרודוקטים למשך שש דקות, ולהגיש לי חם בבקשה.
כי כשאתם אוכלים דברים שטוגנו באוויר חם, או כשאתם מסתפקים במתנות שלמעשה מימנתם לעצמכם ממשכורתכם (כן, הם מורידים לכם קצת כל חודש כדי לקנות לכם פעמיים בשנה את השי לחג הזה) – אתם מנהלים חיים שהם תחליף-חיים. חיים במידה קטנה. חיים שמסתפקים בלהיות תמיד ליד הדבר האמיתי, גירסה מצומקת ומיובשת של הדבר האמיתי, של החיים שמגיעים לכם.
אלה חיים שמרגישים אולי משביעים, אבל יש בהם הרבה פחות טעם מכפי שאמור להיות בחיים. אלה חיים של אוויר חם במקום חמאה. חיים שנועדו להחזיק אתכם כשכירים שמחים בחלקם הקטן, ומי שמרגישים שדפקו את השיטה כי הצליחו להכין צ'יפס בלי שמן, מבלי להבין שהשיטה דפקה אותם: הצ'יפס שלהם ירוד ונטול קראנץ'.
האנשים שחיים באמת לא יבזבזו קלוריות על דבר כזה. לא; הם לא יחיו על תחליפים, אלא את החיים כפי שהחיים נועדו להיות. והחיים נועדו להיות, בין השאר, שניצל וצ'יפס מטוגנים.
והחיים כשכיר נועדו להיות, במינימום, תלוש ולא מתנה.
אם אני רק אצליח למצוא במייל את התלוש הארור הזה מפסח שעבר.

(פורסם באפריל 2024)