לפני הכל

אני נטרף ממחשבות על הילדים החטופים בעזה. מכל הדברים הארורים שהמלחמה הזו המיטה, מכל מראות הזוועה, מכל סיפורי התופת בממ"דים, מכל המספרים הבלתי נתפסים – המוח ננעל, כמו רולטה היפראקטיבית שנעצרת לבסוף על מספר בודד, רק על דבר אחד:
ילדים חטופים בעזה.
ילדים ישראלים, תינוקות ישראליים, שגם הבוקר התעוררו – אם בכלל ישנו – לתוך הסיוט שאין דרך לדמיין: לתוך השבי בעזה.
ומה יישאר מהילדים האלה. ומה נפשם וגופם מסוגלים לשאת. ואיך, ריבונו של עולם, איך זה שאנחנו ממשיכים בחיינו החדשים – כלומר במלחמה, הפצצות, קבינט, פלישה קרקעית כן-לא-שחור-לבן, ביקור נשיא צרפת, כל האין-שגרה הזו של אומה תחת אש – כאילו אין, במרחק כלום מכאן, ילד ישראלי מוכה וחבול וצורח מאימה שלנפשו לא יהיה עוד תיקון.
אני לא יכול לחשוב על זה, ואני לא מפסיק לחשוב על זה.
והדיסוננס הזה מקצר לי את המוח, את הגוף, את הנפש. מחריד אותי.
אני די בטוח שלא הייתי ככה לפני 15 שנה, לפני שהפכתי להורה בעצמי. אם כל זה היה קורה אז, די בטוח שהייתי חושב משהו כמו "כן, זה טראגי ונורא ואיום שיש 218 שבויים שלנו שם, אבל מה לעשות, זה מחיר המלחמה, ואנחנו חייבים לנצח בה, אסור לעצור – יאללה, לכתוש אותם לחול ולהעביר אותו למצפה רמון!"
אבל כשאתם הופכים להורה, משהו בחיווט המוחי שלכם משתנה. איבדתי מזמן את היכולת לראות סדרות טלוויזיה או לקרוא ספרים שבמרכזם התעללות בילדים, חטיפת ילדים, כאב שנגרם לילדים. לא מסוגל. והיכולת לשאת סבל אמיתי של ילד – הידיעה שהוא מתקיים בעולם מבלי שאפשר יהיה לעשות שום דבר בקשר אליו – הצטמצמה אצלי לאפס מוחלט.
זה יכול להיות גם פעוט סורי שגופתו נשטפה לחוף תורכיה אחרי שספינת הפליטים שלו טבעה. זה יכול להיות גם ילד פלסטיני בוכה מבין הריסות המבנה. אבל כשזה ילד ישראלי – והוא נראה בתמונות המשפחתיות מוכר כל כך, כי אנחנו מכירים אותו גם אם אנחנו לא  – משתחררת בתוכנו איזו צרחה פנימית אדוארד-מונקית.
לא, זה לא ייתכן. לא ייתכן שהוא שם.
וכל מה שאני רוצה זה לקום ולצרוח בקול רם: תעצרו הכל! ה-כ-ל! שום פלישות קרקעיות, שום משאיות של סיוע הומניטרי, שום כלום. לא לפני שנעמיס על אוטובוסים את 1,700 אסירי החמאס שכלואים בישראל, נסיע אותם אל הגדר ונעביר מסר לסינוואר: אנחנו מחכים כאן ל-218 השבויים שלנו. ואחרי שהצלב האדום יאשר שכולם אכן כאן, ההחלפה תתבצע. לך תחגוג, כלב.
ורק אז בואו נמשיך.
אבל אני לא אצעק את זה, כי אין לי מושג, כי אני לא מתיימר להבין בניהול מלחמה ובחילופי שבויים, וכי סדר העדיפויות הלאומי – בהנחה שבכלל יש לנו אחד כזה כרגע להוציא "לזמבר להם את הצורה" – לא ישתנה לכבודי, וכנראה שגם לא לכבוד 218 משפחות חטופים.
אבל כל לילה, רגע לפני השינה – בהנחה שאתם ישנים סדיר – תחשבו על הילדים שלנו שעדיין שם ברגע זה. חייהם מאוימים, נשימתם כבדה, עיניהם קרועות לרווחה מאימה או עצומות בייאוש. עוד לילה. עוד יום. אין זמן.

אחרי הכל

"נו, כבר התפכחת?" הטיח בי הספר שלי – ממובילי הימין הישראלי בסביבות צפון אבן-גבירול פינת הפיצוצייה – מייד עם כניסתי השבוע בדלת המספרה. "עזוב אותי", אמרתי לו בקול השפוף שהפך לקול הרגיל שלי בשבועיים האחרונים, "אין לי כוח אפילו להתחיל להתווכח. פשוט בוא תספר אותי".
באמת לא היה לי כוח – רק יום קודם התבקשתי להתפכח על ידי קרוב משפחה שעדיין מאמין שאוסלו, ההתנתקות, אהוד ברק, דני קושמרו, עיתון הארץ והחתול שמיל אשמים יחד באסון הלאומי הזה – ורק יומיים קודם התבקשתי להתפכח על ידי חברה מהתנחלות, שנימקה את זה ב"אצלנו יש לא מעט שמתפכחים עכשיו מביבי, אז בואו נצא פיטים".
זה הזמן להתפכח, כמובן, ובאמת שאני מנסה. אני קם כל בוקר ועושה מאמץ אמיתי להתפכח. זה לא קל; זה דורש ריכוז מחשבתי, הידוק מסוים של השרירים הטבעתיים, ויתור על שליטה, ולפעמים גם קריאתם הבלתי שיפוטית של ציוצים מאת גדי טאוב.
הודיני עשה דברים קלים יותר.
אבל ממה אני אמור להתפכח? לא בטוח שאני סגור על זה. הסכמי אוסלו בני 30 והם מזכרת שאין לה הופכין מהפעם האחרונה שבה הגורמים המתונים בחברה הישראלית והפלסטינית ניסו להפריד כוחות אחת ולתמיד. לא הצליח, החותמים אינם עוד איתנו, נתניהו סיים לא לכבד את ההסכם כבר בקדנציה הראשונה שלו. הלאה.
אולי אני אמור להתפכח מההתנתקות? כי אם הווילות של גוש קטיף עדיין היו שם, בטוח שהחמאס היו אומרים לעצמם שחראם להרוס את כל הדשא היפה הזה עם הטוסטוסים המטונפים שלהם, לא?
ואולי אני אמור להתפכח מכל מחשבה פוליטית שאי-פעם חשבתי, ולהבין שהכל היה טעות ושהצד השני צדק לאורך כל הדרך: טראמפ היה נשיא אמריקאי דגול ואוהב-ישראל ענק, נתניהו הוא גדול מנהיגי העם היהודי בעת החדשה, ניסים ואטורי הוא גאון שגאונותו נסתרת מהעין, ואם הופתענו ב-7 באוקטובר, זה רק כי בוגדים פנימיים עשו יד אחת עם ה-BDS, מארגני המסיבה ותצפיתנית סוררת כדי להפתיע אותנו.
יתכן. אולי. אבל לעזאזל, אני עדיין לא מצליח להתפכח.
כי איך בעצם אפשר להתפכח מההבנה הברורה, המיידית, שלאורך שנה של ממשלה רופסת שגרמה לשסע הפנים-ישראלי הגדול ביותר אי-פעם, הבין החמאס שזה הזמן, אם אי פעם יהיה אחד, להנחית את המכה? איך אפשר להתפכח מההבנה הברורה שחיזוק החמאס היה מדיניות ברורה ומוצהרת של אותה ממשלה ושופריה? איך אפשר להתפכח מ"מבחינתנו חמאס הוא נכס" (בצלאל סמוטריץ') ו"צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס" (נתניהו)? מ"זכותה של הממשלה לעשות מינויים לא ראויים"  (ח"כ אריאל קלנר)? מ"המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות" (נתניהו)? מ"ילדים קטנים שחוטפים טילים על הראש הם דבר לא פופולרי, אבל די, חלאס עם השטויות" (ח"כ שמחה רוטמן)?
באמת שאני אשמח להתפכח. אני אהיה מאושר לקחת את השנה האחרונה – כפי שקרתה במציאות – ולהבין שהיא קרתה במציאות אחרת לגמרי, ושרק קריאת המציאות שלי הייתה לגמרי מוטעית.
אבל שמישהו יעזור לי עם זה, בחיי. לא מצליח לבד.

(פורסם ב-20.9.2023)