בשבוע שעבר הגעתי לשיא אישי חשוב: הצלחתי לקבוע מהיום למחר עם הטכנאי מספר אחת בתחומו ב"מידרג"! מקום ראשון בכל הארץ! הבן אדם קיבל ציון של איזה 9.9998 ממשהו כמו רבע מיליון ישראלים בענף המקצועי שעליו הוא תלוי (לא רוצה להסגיר את הענף או את האיש, כי אין לי כוונה לעבוד איתו שוב, אבל הוא יודע איפה אני גר), ואני טילפנתי אליו – ציפיתי שבטח העוזרת האישית שלו תענה ותבשר שהבן אדם יהיה פנוי לעשר דקות ביולי 2031, אבל לא; הוא בעצמו ענה מיד ("הלו, חיפשת אותי?!"), אמר שיבוא למחרת בשמחה, ונקב במחיר שמשתווה לתוצר הלאומי הגולמי שלי.
"קצת יקר", אמרתי לו. "יש מצב אתה בא לקראתי?"
"בטח, חביבי", האיש אמר, ומיד גילח לי כמה מאות שקלים אם אני משלם מזומן.

שמחתי. אין לי בעיה עם מזומן – מכיר אותו, סומך עליו, עובד איתו שנים – ולמחרת הבן אדם באמת הגיע, עשה מה שעשה, ובסיום, כשישבנו לאספרסו המסורתי שלפני מעמד התשלום החגיגי, אמר לי: "שמע, הורדתי לך בכסף, כי כסף זה לא באמת מה שחשוב לי בחיים. מה שחשוב לי בחיים זה – "
"אני יודע", חסכתי לו. "בריאות. והילדים, שיהיו בריאים. צודק מאה אחוז".
"מה בריאות?" השרברב (לא שרברב. טוב, אולי קצת) התעצבן. "מה שחשוב לי בחיים זה הציון ב"מידרג"! ואני צריך שתדרג אותי עשר בהכל. הכל! שירות, עבודה, מחיר – הכל, תן לי עשר! לא תשע, שומע? עשר. בשביל זה באתי לקראתך ככה במחיר".
"ברור", מילמלתי.
"תזכור: לא תשע".
"עשר, עשר", הרגעתי.

האמת? האיש לא היה ממש עשר. הוא היה די 7.8 כזה, אבל הוא בכל זאת הוריד לי די הרבה במחיר ולא ביקש בתמורה שום דבר מלבד אהבתי כפי שתשתקף במשוב ב"מידרג". זה הסביר במידה מסוימת את העובדה שבן אדם כמותו – שבשיאו המקצועי מגרד בשפכטל, אולי, את ה־8.2 – מגיע למקום ראשון ב"מידרג"; הוא פשוט קונה לעצמו את המקום הראשון תמורת הנחה ללקוחות, וככה משיג עוד לקוחות, שגם הם בתורם ידרגו אותו 10, וכל העסק מתגלגל ככדור ג'יפה, עד שהטכנאי הבינוני הזה הופך לאגדה בחייו ובתחומו!

כל החוויה הזו גרמה לי להתחיל לחשוב שייתכן ש"מידרג" הוא לא כזה סטנדרט של איכות – יותר סטנדרט של אנשים שאין להם חברים עם המלצות – וזה הביא אותי להרהורים נוגים עוד יותר, על העובדה שאם ב"מידרג" נפלה שלהבת (ובואו, שלהבות נופלות זו לגמרי קטגוריה שצריכה להיות ב"מידרג"), מה יגידו אזובי קיר (גם תחום טיפול שלהם, לדעתי) מסוגי, שמחפשים סטנדרט מקצועי כלשהו?

"מידרג" הרי מנסה לעשות את הבלתי ייעשה בישראל: לקבוע סטנדרט איכות ממשי, תקף, אמין. סטנדרט גבוה אם אפשר, סטנדרט שמסתכל לך בעיניים, סטנדרט שאפשר להביא הביתה לאמא. אבל ככל שתחפשו, נדמה לי שהסטנדרט הישראלי תמיד ימשיך לשכשך במי אפסיים ולקרוא לעברנו: היי, בואו תצטרפו, יש מספיק מקום לכולם פה ברדודים!

רק תחשבו על זה לרגע: הרי אין לנו סטנדרטים בשיט. לכלום. סטנדרט ישראלי ליופי עירוני? מעגל תנועה מיותר שבמרכזו פסלון של ציפור עשויה פקקי שעם בביצוע אמנית מלאכת היד המקומית. סטנדרט ישראלי למכונית? סוסיתא, ואחריה רק בבקשה־אל־תנסו־את־זה־שוב. סטנדרט ישראלי לבנייה? מגדל מצופה שיש עם בעיית נשירה ולוגו "פרשקובסקי" או "גינדי" ענקי למעלה כי בכל זאת, חתימת האמן. סטנדרט ישראלי למיחזור? פח כתום שעולה על גדותיו מזה שנתיים, ולידו זרוקים מזרן, מייבש כביסה וספק שמיכת טלאים־ספק הומלס. סטנדרט ישראלי לשירות? זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל וברגעים אלה נשלח אליכם קישור, תוכלו לפנות אלינו בווטסאפ, או לא. סטנדרט ישראלי לחברת תעופה? אל על. סטנדרט ישראלי לפוליטיקאי? טלי גוטליב. סטנדרט ישראלי לאגם לאומי פסטורלי? הכנרת. לעיירת קיט מפנקת? טבריה. לחולצה מכופתרת? חתונה ומעלה. למסתור מזגנים? תצמיד פה לבניין, שים מתחת צלוחית לניקוז מים ותתרחק מהמקום כאילו אתה לא קשור. לצל עירוני? פיקוס עם גולגלעך מטנפים. לגפן? אביב.

אתם מבינים את הרעיון: ישראל חיה את חייה בסטנדרט ירוד תמידי, בכל תחום. סטנדרט שמכתיב – סליחה על הצרפתית שלי – זריקת זין נצחית מצד כולם, כי אף אחד כבר לא מצפה לשום סטנדרט, וכל מה שמתרומם טיפה מעל לחלטורה גמורה יכול להיחשב להישג בל ישוער, שלא לומר ראוי אפילו למשוב או דירוג!
כי דווקא במקום נטול סטנדרטים כמו ישראל, משובים ודירוגי איכות הפכו למכת מדינה: אתם קונים קרטיב בפיצוצייה, וכעבור שעה מקבלים לנייד הודעה: "לקוח/ה יקר/ה, נשמח למשוב קצר על חוויית השירות בביקורך בסניף 'פיגולי מושיקו'". אתם טורחים ולוחצים "הסר", וכעבור שעה מקבלים הודעה: "תודה על שבחרתם להסיר הודעות דרכנו. נשמח אם תשיבו על מספר שאלות קצרות על מנת שנוכל להמשיך ולהעניק חוויית שירות איכותית".

ובא לכם לצרוח כי ברור לכם שאתם מתגוררים בחלטורייה תחתית, שמתחזה לסטנדרט מערבי שאין ומעולם לא היה לה. ולאף אחד אין מושג למה אנחנו בוחרים לחיות בסטנדרט נמוך כל כך, מטביעים את עצמנו בכיעור, אדישות ועוינות וחולמים על בירות אירופיות בזמן שיכולנו, אולי, לנסות להיות או לפחות להתנהג כמו אחת. למה אנחנו מזלזלים ביפנים ("אפשר לאכול שם מהמדרכה!"), אמריקאים ("הכל אצלם לפי הספר!") וסקנדינבים ("לא יגנבו לך את הנייד גם אם תשכח אותו על ספסל!") – אומות שהולכות בתלם, מנהלות את המרחב הציבורי שלהן באופן נקי והוגן, ולכאורה קל לתחמן אותן – ובו־זמנית אנחנו אכולי קנאה בהן ומוכנים לשלם כסף גדול כדי להמריא לשם לשבוע.

אנחנו משוועים לסטנדרטים האסתטיים, המקצועיים, ההתנהגותיים, שיש להם ואין לנו, ולא מסוגלים להציב כאלה. דווקא כשמדובר ביצוא אנחנו ועוד איך מסוגלים: אירוויזיון אנחנו נפיק בסטנדרט שייתן נוקאאוט לאירופאים; כוכבת הוליוודית נפיק בסטנדרט גל גדות. אבל לשימוש פנימי? חראם, לישראלים אין סטנדרטים, הם מוכנים לבלוע הכל ולבקש תוספת, לזגזג את דרכם מהבית למכונית דרך שביל קליפות התפוזים, שובל שקיות החטיפים ונהר טפטופי הזבל שנותרו שם עוד מסוף השבוע. חבל להשקיע באיכות חיים עבורם, אין לזה שום ביקוש. אפילו את מכון התקנים נתניהו הבטיח לבטל (אל דאגה, זו הבטחה של נתניהו), ואפשר להבין את ההיגיון: מה ישראל צריכה תקנים? מה יש לה לעשות איתם? ואז בא "מידרג" ואומר: לא. אנחנו נציב סטנדרטים ותקנים ונדאג לשמור עליהם. ואז בא השרברב הראשון שאומר: אפשר לתחמן את זה. ואז באים כולנו ושוכרים את שירותיו והוא, במלוא הסטנדרט הלא־קיים שלו, מתייצב במקום הראשון. עוד יום ישראלי סטנדרטי.

(פורסם ב-2.6.23)