משהו מוזר קרה לי בליל הסדר השנה: הושיבו אותי בראש השולחן. אחר כך הייתה איזו ציפייה, מצד כולם, שאני, כאילו, אנהל את האירוע.
אולי לא הייתי אמור להיות מופתע; אם לקחת בחשבון שאני אירחתי את הסדר הזה (בסדר, היא אירחה. אני סתם רטנתי, התגרדתי ומילמלתי כל החודש 'מה היינו צריכים את זה', אבל למה להתקטנן), די סביר שאנשים הסיקו שאני גם אשב בראש השולחן ואנהל את הטקס.
אני נראה לכם אחד שיכול או אמור לנהל ליל סדר?
כלומר, אבא, או סבא, או דוד בכיר, או מישהו כזה אמור לעשות את זה, לא? בנאדם מנוסה שכבר עשה סדר, ולא מעט בלגאן, בחיים שלו, מישהו שממרומי גילו ומעמדו יכול להסתכל עליי במבט נוזף כי הפרעתי להקראה, או במבט סלחני כי ניסיתי להתחכם עם איזו בדיחה דלוחה – נו, מישהו שיודע מתי מגביהים מצה, רוחצים רחצה, כורכים כריך, כל הפרוצדורה.
מה לי ולזה? אני יודע לנהל סדר? בשום אופן לא. אני הילד שאמור לשבת ליד אחיו ולהריץ קטעים על כולם לכל אורך הערב.
אז מייד אמרתי לגיסי לשבת בראש השולחן ולעשות מה שצריך, וכשהוא סירב בנימוס ניסיתי לשדל את הגיס השני, וכשגם הוא סירב פשוט אמרתי לילד שלי: שב בראש השולחן, חמוד, תנהל את האירוע. הילד צחק, אבל אני לא.
ממש חבל שהוא לא הסכים.
וברגע אחד הבנתי את מה שכולם ניסו להגיד לי: שעכשיו תורי. שזה אני. שבניגוד לתפיסה העצמית הצביקה-פיקית שלי – לפיה לא אני הוא האיש – אני לגמרי האיש. הגיע זמני. אין יותר אף אחד לפניי בתור. וכן, אני יכול להמשיך להרגיש לא מבוגר או בשל מספיק – וזה טבעי, אני באמת רק בן חמישים-ומשהו ומחבב שירים של אוליביה רודריגו – אבל זה בכלל לא משנה; אני כרגע ראש המשפחה. המבוגר האחראי.
ומרגע שהאסימון הזה נפל – ואף אחד שזוכר אסימון נופל לא יכול להיות צעיר מדי – לקחתי את המושכות – ואת צלחת המצות – לידיים, הנפתי את כוס היין והרעמתי: "ויהי ערב ויהי בוקר, יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", הנגינה המדויקת לא נשכחה, ומשם ורחץ, כרפס, יחץ וכל הג'אז הזה תחת הנהלה חדשה: שלי.
עשיתי הכל: נזפתי בילדים שהפריעו, העפתי מבט סלחני מול התחכמויות דלוחות, בצעתי את המצה, עטפתי את האפיקומן, חמקתי לרגע והטמנתי אותו במקום שגם אני לא אוכל למצוא, והעברתי את זכות ההקראה בין המסובים במלוא הסמכותיות.
איך הייתי? אם להחמיא לעצמי במקסימום – הייתי תפקודי. עשיתי מה שצריך. מה שציפו ממני. לזכות ההגדה ייאמר שהיא משאירה אפס מקום לאי-הבנות ומספקת הוראות בימוי מדויקות לגבי מה ומתי להגביה, להסב, לכרוך ולקרוא, ולגמרי לוקחת בחשבון שייתכן שאתה סתם ילד שמשחק אותה מבוגר, ושרק נקלעת לסיטואציה.
מה יש לומר; נכנסתי נער לערב הזה, ויצאתי גבר מבוגר מצידו האחר. גם כרונולוגית – האירוע נמשך, כמקובל, 30 שנה – אבל בעיקר נפשית. חציתי את הרוביקון, ואני עכשיו מוסמך לניהול סדר פסח.
אני גדול כמו שלעולם, כנראה, כבר לא אתפוס את עצמי.
כי כולנו גדולים, או בדרך להיות גדולים, אבל אנחנו שייכים ללפחות שני דורות של אנשים שלא רוצים או מוכנים לתפוס את זה.
 "אני לא מאמין שזה שלנו, שאנחנו גרים פה", אמר לי השבוע, למשל, חבר שישב במרפסת הבית שקנה וסיים לשפץ מהיסוד בדיוק יומיים קודם. "כל החיים גרנו רק בשכירות, ופתאום הדבר הזה. דירה של גדולים".
ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר, כי רק לפני כמה שנים, באחד הלילות, הלכתי בעצמי לישון בדירה זרה שסיימתי לשפץ והייתה, לראשונה, שלי בטאבו (בפועל היא תהיה שלי רק בעוד 30 שנות משכנתא), וזה הרגיש כמו לילה באיזה מלון מושקע כזה, ובעיקר לא אמיתי: מה, אנחנו באמת גרים במקום הזה עכשיו? זה שלנו? אלה החיים שלנו? חיים של – אין מילה אחרת – גדולים?
עד לאותו רגע זה הרגיש כאילו אנחנו רק מפלרטטים עם הרעיון של להיות גדולים או סתם מעמידים פנים; שכרנו דירות גדולות יותר, הכנו ארוחות, אירחנו חברים, העמדנו פני זוג נשוי, ואז היינו זוג נשוי, ואז העמדנו פני אנשים עם ילדים, ואז היינו אנשים עם ילדים. לרוב זה הרגיש כאילו אנחנו רק מתאמנים. רק תרגיל, לא אזעקת אמת.
ועכשיו ממש להיות גדולים? עם, אתם יודעים, דירה ומכונית ועבודה וצרות של גדולים? עם ההבנה שהפכת – בדרך זו או אחרת, אבל כנראה זו – להורים שלך?
כי אני מסתכל על זה עכשיו, ומבין שזה מה שהפכתי להיות. שכשאנחנו מזמינים חברים למאוחר יותר בערב ומכינים משהו לנשנש – נכון שההורים תמיד דיברו על "כיבוד"? – ומשכיבים את הילדים לישון טיפה מוקדם יותר – נכון שההורים תמיד מיהרו להשכיב אותנו לפני שאירחו? – אני יודע שהפכתי להיות ההורים.
פתאום אני מסוגל לראות את המצב מנקודת מבטה של הילדה שלי, שזהה לנקודת מבטי כילד. הנה היא – בדיוק כמוני בגילה – קמה מהמיטה ומציצה לסלון ומנסה לקלוט משהו משיחות המבוגרים. זה בטוח מרתק ואקזוטי. הם מדברים על פוליטיקה, הם מדברים בקול רם, הם צוחקים ומעשנים ומנשנשים – כן, אין ספק שמדובר במבוגרים ובחיים המסתוריים שלהם.
אני זוכר את עצמי שם, על הסף; על סף הסלון, על סף הילדות, על סף היציאה בפיג'מה לסלון בתירוץ "אני לא מצליח להירדם" רק כדי לגנוב כמה דקות איתם.
והנה אני מהצד השני של הסף הזה, הרחק מעבר לסף; לא רק שאני המבוגרים, אני הכי מבוגר: אני מנהל ליל סדר. לעזאזל, מתי זה הספיק לקרות לי? זה בכלל מה שרציתי? באיזה אופן זה טוב יותר מלשבת ליד אחיך ולהריץ איתו קטעים לכל אורך הסדר?
בן פולדס, זמר ומלחין אדיר, שר על זה פעם בשיר שהקדיש לבנו הקטן: "כולם יודעים שזה כואב לגדול/ וכולם עושים את זה/ כל כך מוזר להיות פה שוב/ תן לי להגיד לך: השנים חולפות, ואנחנו עדיין נלחמים בזה/ עדיין נלחמים בזה/ ואתה כל כך כמוני. אני מצטער".
כולנו עדיין נלחמים בזה. בורחים בריחות קטנות מעולם הגדולים. עושים שטויות של ילדים. ואז מגיע ליל הסדר ומעמיד אותנו במקום. בגילנו. במצבנו. ואיכשהו, זה לא פחות מהנה. כי תנו לי להגיד לכם: יש משהו מספק מאוד בלהוביל קבוצת יהודים ששואגת "אחד מי יודע" בווליום ותנופה של כנופיית שיכורים בווארים.
אז הנה אני, ילד גדול. מאוד גדול. וכמעט מכיר בזה. כך שאם אתם נתקעים בלי מישהו שינהל לכם את הסדר, דברו איתי. עכשיו במחיר היכרות.

(פורסם באפריל 2022)