הבנאדם היחיד שאני מכיר שלא מחזיק טלפון נייד הוא הספר שלי. פשוט אין לו. הוא לא רוצה, לא מוכן, וכן, הוא יודע מה הוא מפסיד ורוצה להפסיד בדיוק את זה. "מה אני צריך נייד", הוא אומר לי כשאני שואל, בפעם המי-יודע (אני יודע: שלישית. אבל המספרה שלו מלאה בנודניקים כמוני ששואלים אותו כל הזמן) מה הבעיה שלו להחזיק אחד. "זה יעזור לך בחיים", אני מנסה, "יהיה אפשר לטלפן אליך ולשאול אם יש תור היום".
"אתה יכול לטלפן לקווי. אם אני עונה זה אומר שאני פה ושיש תור".
"זה גם יעזור לסיוון לסמס לך ולדעת מה קורה איתך".
סיוון היא בת הזוג שלו. הוא אוהב אותה, אבל אהבה, אתם יודעים, זה לדעת לשחרר ולא לסמס, נניח, "מה קורה איתך". הספר שלי מבין את זה, ונותר, מבחירה ומרצון, מאחור. מבחינתו השנה היא עדיין 1997 והחיבור הכי מתקדם שלו ליתר האנושות מתבצע דרך טלפון קווי שמצויד במילה האחרונה בטכנולוגיה העכשווית: מזכירה אלקטרונית.
זה לא מפריע לו. הוא מבחינתו סיים את מגמת הטכנולוגיה בחייו, ובגיל 40 ומשהו אין לו שום עניין להשיג את השיירה שחלפה על פניו זה מכבר. טלפונים ניידים הם מבחינתו לחלשים; בשבילו רק משהו שמחובר בחוט לקיר, לא פחות מזה.
אני מעריך את בחירתו והתעקשותו הילדותית, האידיוטית, חסרת ההצדקה, להישאר מאחור. הבנאדם פשוט מתח את הקו (הא!) ואמר: עד כאן. מכאן אתם ממשיכים בלעדיי. אני מצידי עשיתי מאמץ לרוץ איתכם באותו קצב עד היום, אבל זהו, התעייפתי. טלפונים ניידים? תשמעו, זה נראה פגז, באמת, ושיהיה לכם לבריאות, אבל לא בשבילי, תודה. גדול עליי.
איכשהו אני מכיר את התחושה הזאת כי פה ושם, עדיין בקטנה, גם אני מוותר ואומר: עד כאן. תמשיכו בלעדיי. אל תדאגו, אתם לא מפקירים פצוע בשטח; אני בוחר להישאר פה מאחור, עדיף לי ככה.
נניח בילי אייליש. הזמרת הזאת שהעולם פקד עליי להתאהב בה לאלתר לפני איזה שלוש שנים כי היא כל כך קולו של דור – ואני ממש זוכר איך אהובתי משמיעה לי את זה במכונית ואומרת לי "אתה חייב לשמוע", ומתברר שאני באמת חייב, כי אני תקוע איתה במכונית נוסעת.
וזה לא ממש שיר – זה יותר ליין בס עם לחישות מגוחכות של טין-אייג'רית חצי רדומה שלוקחת את משא חייה המפונקים ברצינות טראגית תהומית, ואני תוהה מתי בעצם השיר יתחיל, ואז השיר נגמר.
מאז ניסיתי בכל הכוח לאהוב את בילי אייליש – ומשך שיר או שניים כמעט הצלחתי – אבל בחייאת; אם אייליש היא קולו של דור, אז הדור הזה צריך דחוף שיעורי פיתוח קול, ותשמעו, זה ממילא לא הדור שלי! אני לא חייב לאהוב את בילי או להזדהות איתה, וזכותי להאמין שאף אחד לא צריך לצאת לבוש ככה מהבית.
בהתחלה עוד הרגשתי רע עם עצמי; לעזאזל, מוזיקה חדשה היא משהו שאני מתעקש להידבק אליו בכל מחיר, בכל גיל; הבטחתי לעצמי מזמן שאני לעולם לא אוותר על זה – מוזיקה היא שירות הצלה חיוני – ונלחמתי בכל התקף נוסטלגיה, פלייליסט גלגל"צי שחוק או דריכה במקום. לא; חייבים להוריד בכל שבוע את רשימת השירים החדשים של ספוטיפיי ולחרוש עליה. ולהתחבר. ולהישאר מחוברים. כל החיים. עד הקבר.
או עד בילי. כי בבילי נתקעתי. בבילי לא הצלחתי יותר. בבילי נאלצתי להרים ידיים ולהבין שבגין צדק: איני יכול עוד. אני כבר לא מבין את זה. תשו כוחותיי. כאילו, באיזה אופן המוזיקה הזאת אמורה לעשות לי משהו?
לא סיפרתי על זה לאף אחד, כמובן, אבל נתתי לעצמי אישור להישאר מאחור. קצת כמו שאישרתי לעצמי להפסיק לרוץ לקולנוע לטובת סרטים חדשים ומדוברים. הנה עוד מירוץ שפעם התעקשתי ליישר בו קו; סרטים חדשים שצריכים לראות? סימנתי אותם לעצמי כל שבוע ופיניתי לעצמי זמן לראות אותם. עד שלא. עד שנשרתי. הסרטים החדשים הצטברו, הפכו לישנים, חדשים אחרים הגיעו, גם אותם לא ראיתי – למעשה ישבתי על הספה בסלון וראיתי "פליבאג" ו"הישרדות" (שליש עונה; רק את השנה הראשונה) וידעתי שזה לא בסדר. הייתי אמור כבר לראות את "חולית" ו"ארץ נוודים" על המסך הכי גדול שאפשר, אבל לא ראיתי. אני מרגיש רע עם זה, אבל הנחתי לעצמי להישמט גם כאן. להישאר מאחור. לא מסוגל לחזור למירוץ. התעייפתי.
אתם יכולים רק לשער איפה אני נמצא בכל הקשור לשחקנים המפורסמים בכל הסדרות שהילדים שלי רואים, לאנשים שמקבלים סדרה על חייהם ב"הוט בידור ישראלי" ולכל יתר כוכבי הגלקטיקו של גיא פינס; אין לי מושג מי אלה, איבדתי כיוון וספירה מזמן. וכשב"רוקדים עם כוכבים" מבשרים לי על השתתפות מעיין אדם אני תוהה אם זה לא השחקן ההוא מהקומדיות, נו, השמנמן החמוד. וכשב"הישרדות VIP" מביאים את ליזה ביך, גדי פניבילוב ואלה אייבינדר אני חייב לזוז רגע הצידה ולגגל.
ופעם ידעתי הכל. פעם הייתי מחובר להכל. פעם פינס טילפן אליי לשאול משהו שהוא לא היה בטוח לגביו (סתם, אני ממציא. אבל זה יכול היה לקרות!). פעם לא יכולתם להתקיל אותי באזכור מעולם הבידור והתרבות ולהיתקל בהנהון המזויף שאני מהנהן עכשיו, ושברור לשנינו שמסתיר מאחוריו אי-ידיעה מוחלטת.
ואיכשהו, אני בסדר עם זה. שמטתי. ויתרתי. לא חייב. מרגיש עם זה קצת רע, אבל תיכף גם זה יעבור. ואני יודע מה התחנה הבאה שבה אני יורד: טכנולוגיה. כן, בינתיים אני עדיין במירוץ, נאחז בציפורניים, מצליח בכוחותיי האחרונים להבין מה זה NFT, עדיין כועס על הילד כשהוא אומר "תן לי!" וחוטף ממני את הטלפון ומגיע מהר בהרבה לדבר ששנינו מחפשים. ועדיין מחכה למטאוורס, אבל די משוכנע שאיך שהוא יגיע ואני אתבקש לשים עליי לצמיתות את המשקפיים, העדשות, מה-שזה-לא-יהיה, אני פשוט אנשור. לא תודה, אני אגיד. עד כאן. זה בטוח עולם חדש מופלא, אבל תמשיכו לתוכו בלעדיי. זו התחנה שלי, כאן אני יורד.
לכולנו יש את התחנות האלה. כולנו מוכרחים לרדת מתישהו, לנשור מהמירוץ, להישאר מאחור ולנפנף לשיירה מתוך הבנה שזהו, זה כבר לא בשבילנו. ומדכא ככל שזה יהיה, יש בזה גם איזה שחרור. דמיינו – כמאמר לנון – חיים בלי טלפון נייד. זה לא קשה לדמיין! דמיינו חיים בלי גדי פניבילוב או ליזה ביך – זה אפילו קל יותר. אבל בסוף, אני יודע, אני ארד כמעט בכל התחנות. בסוף אני אהפוך לגבר המבוגר הזה שלא מתעניין כמעט בכלום ויודע לדבר רק על שמו, דרגתו ומספר אישי. בשלב הזה, די סביר, אני אזכר בנוסטלגיה בזמרת הנפלאה ההיא, בילי אייליש.

(פורסם בפברואר 2022)