האגודה לזכויות הלוזר

אני לוזר. ככה לפחות זה נראה כרגע.
ההכרה הזאת חלחלה השבוע מחדש, כמו שהיא עושה מדי פעם. באופן די מתבקש, זה קרה כשישבתי על החשבונות, מול אתר הבנק, והבנתי שוב את מה שאני תמיד מבין שוב:
שאני על הקצה. תמיד על הקצה. אין לי אף פעם, בשום זמן, איזה מרווח כלכלי הגיוני. אין חסכונות דרמטיים. אין משהו שיכול להציל אותי במקרה של הוצאה בלתי צפויה גדולה. עזבו; אין טיול משפחתי לארה"ב – אני אאשים מול הילדים את הקורונה, אבל מול עצמי אני אאשים רק את עצמי; פשוט אין לי את 100 אלף השקלים המיותרים למטרה הזאת.
יש לי את בלוני החמצן הקטנים הרגילים: קרן השתלמות, טיפה פק"מים, כמה מניות מרוסקות, דירה שהיא שלי אבל בפועל – לעוד המון שנים – של הבנק. זהו.
וככה, אני יודע, זה הולך להיות תמיד. כי לא עשיתי, ואני לא הולך לעשות, כסף.
אני כבר לא הולך להתעשר משום דבר, לא הולך לאקזיט, לסקנדרי, לאופציות, לגיוס, מימוש, פאטוש של אסף גרניט במסעדת הסטארטאפ. אני לא הולך לזכות בפרס כספי, במלגה מפנקת, בהצעה שאי אפשר לסרב לה. אני לא עומד להיכנס למיזם נדל"ן, לרכישת בניין לשימור, להשקעה בקרקע חקלאית שתופשר לבנייה מייד בתום ההקפאה.
אני שכיר בענף לא מאוד רווחי, זה כל מה שאי-פעם ידעתי, ואני בגיל שבו הסבה מקצועית למיליונריות כבר לא באמת באה בחשבון.
מה כל זה אומר לי? אני יכול לנסות לנסח את זה בשלל דרכים מתוחכמות, אבל הנה מה שזה אומר לי בדרך הכי מעליבה שבה אני מסוגל לדבר אל עצמי:
שאני לוזר. אני הדבר הזה שאסור בשום אופן להיות. אני המילה שאסור בכלל לנקוב בה כי מייד כולם ישתיקו אותך ב"מה פתאום" ו"איך אתה מדבר" ו"תפסיק להגיד על עצמך דברים כאלה".
וכן, אתה גם ווינר, תראה, בכל זאת הגעת לכמה דברים בחיים, פרסמת קצת, השם שלך מצלצל חצי מוכר לאינסטלטור – יכול היה להיות גרוע יותר, יש לא מעט אנשים שמצבם הפסדי אפילו יותר משלך. אבל כלכלית, כספית, התעשרותית – בטח ביחס לרוב החברים שלך מההייטק, הבנקאות, הטלוויזיה וכנראה גם המוקדנות – אתה לוזר.
אתה שייך לקבוצת האוכלוסיה המקופחת והבלתי נספרת האחרונה בעולם.
כי בואו נדבר לרגע על הקבוצה הזאת, לוזרים.
אני יודע מה אתם אומרים: לא, בוא לא נדבר עליהם. קודם כל, כי אתה לא לוזר – תראה אותך, איפה אתה רואה פה לוזר? אתה הווינר של הלייף, רענן! ושנית, מה זה בכלל "לוזר"? למה אתה טוען שכסף הוא איזה מדד? תראה אותנו, לנו אין גרוש, או שיש לנו גרוש, ואנחנו מאושרים בחיינו וזה כל מה שחשוב.
בסדר, תמשיכו. מה שעובד בשבילכם. אבל בינינו, יש לוזרים. הם חיים בינינו – לפעמים הם חיים ממש בתוכנו ("הלוזר מתחיל בתוכי", אמרה, בערך, שרי אריסון) – והם האנשים היחידים, האחרונים, שהעולם לא מוכן עדיין לקבל בשום אופן.
כי כל שאר הקבוצות כבר עברו, התקבלו, זכו בכל ההטבות והזכויות וגם אסור, בשום דרך, להגיד עליהן מילה רעה או טובה – כי הם לגמרי כמו כולם ותמשיכו הלאה. כן, אתם לגמרי מוזמנים להיות להט"בקים גאים עם או בלי מצעדים ופונדקאות; אתם יכולים להיות טראנסים מרהיבים ואפילו לקבל שינוי קול על חשבון סל התרופות; אתם יכולים להיות סיסג'נדרים, א-בינריים, ג'נדר-קווירים או "זה", "זאת" ו"מה זה זה"; אתם יכולים להיות צמחונים, לקטו-צמחונים, צמחו-דגים, טבעונים, טבעונאים, פלקסיטריים או "טיפוס טבעוני 5 – לא אוכל שום דבר שמטיל צל" (הסימפסונים).
והכל בסדר ומקובל ונורמטיבי. ויש לכם נציגויות, מועדונים, עמותות, אגודות, בר משלכם ואפילו ראשי קהילה עוצמתיים. אבל דבר אחד אסור לכם בשום אופן להיות: לוזרים.
לא, לא. עד כאן. יש גבול. הנה קבוצת אוכלוסיה אחת שאין – ולא ייתכן שיהיו – לה זכויות. או גאווה. או נציגות. לוזרים הם פשוט משהו שהעולם המערבי לא מוכן להכיר בו בשום אופן ותנאי, ואם נפלתם בצד הדרך אתם לחלוטין מתבקשים לחיות עם זה בארון לנצח. לא, העולם לא רוצה לראות אתכם או לשמוע מכם, ולמעשה הוא עדיין מאמין שבמקרה שאתם לוזרים, מה שאתם זקוקים לו בדחיפות הוא טיפולי המרה, והיי, יש לא מעט אנשים שממש הצלחנו להפוך מלוזרים לווינרים, או לפחות לפליטי ריאליטי.
בכל מקרה, הלוזריות כנטייה, הלוזרים כקבוצה וגם הלוזר הבודד, כבנאדם לגיטימי, לא מוכרים בעולם ולאף אחד אין עניין להכיר בהם.
הפעם האחרונה שעוד היה רבע-לגיטימי להיות לוזר מוצהר נרשמה בניינטיז, כשבק הכריז – ספק באירוניה – "אני לוזר בייבי, אז למה שלא תהרגי אותי", וג'ף ברידג'ס היה הוד-דודיותו, הלוזר המנצח ביותר בעולם, ב"ביג לבובסקי", וקווין סמית' יילד את ג'יי ובוב השקט, ודור שלם הסתובב עם בגדים גדולים עליו בשתי מידות, עשה קריירה במק-ג'ובים ותקוותו הגדולה בחיים הייתה שיעזבו אותו בשקט. ובאמת עזבו.
כי העולם הסתכל על זה בתיעוב המתבקש, הזיז את התרבות שלו הצידה, עבר לנפח את בועת ההייטק 2.0 וחזר למצב הקבוע יותר, האייטיזי, שבו "תאוות בצע זה טוב" ולוזרים זה לא רק רע, אלא פשוט לא יעלה על הדעת. אין לנו איך להכיל אותם, ואפילו אם הפסדתם לרגע, נכשלתם לקצת, קברתם את העסק או הראש באדמה – היי, צאו מזה! אתם לא מבינים כמה בעצם ניצחתם, כי כל כישלון הוא בכלל הזדמנות למידה בדרך להצלחה! ויבוא יום ואתם עוד תעמדו על במת TEDx כלשהו, או תככבו באירוע "פאק-אפ נייט" שכזה, שבו תספרו, בגאווה ובהתרגשות של מנצחים, על הרגע הזה בחיים שבו, לרגע קצר בלבד, הפסדתם. ותראו אתכם עכשיו!
אבל להיות לוזרים באופן קבוע? סתם לחיות על הצד הפחות מורווח של החיים? סתם לנוע בין רגעי שפל לרגעי גאות? זה לא. לא בניו יורק, לא בתל אביב, אפילו לא בפרדס חנה, גם שם תידרשו לנצח עם סדנת לוכדי החלומות המצליחה שלכם.
אבל בינינו – או לפחות ביני – הנה האמת: שרובנו המכריע לא לוזרים או ווינרים. רובנו, בואו נקרא לזה, דו-זרים. אנחנו מפסידים קצת, מנצחים קצת, נעים בין שני הקטבים כמו כל דו-חי, דו-מיני או דואופול. גם אני, כנראה, דוזר. ואני דורש להיות מוכר ככזה. ואני רוצה מצעד משלי ואגודה וועד ובית פתוח, ושיפסיקו להסתכל עליי מוזר.
אני דוזר גאה, וכמוני יש עוד רבבות ואפילו אלפים! הגיע הזמן להפסיק להסתיר את זה ולצאת עם הנטייה שלנו החוצה. או פשוט להתעשר, לעזאזל.

(פורסם בפברואר 2022)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s