היה לי יום הולדת השבוע. לא משהו שאני שמח לדבר עליו. אני בן מאתיים, שזו דרך מקובלת להגיד "אני נבוך, הלום, ובאופן כללי מנוכר לגמרי למספר שמציין את הגיל שלי, ולמעשה אני בכלל לא מתכוון לנקוב בו כי מספיק שאני יודע, חבל לצער עוד אנשים".
חשבתי לא לציין את זה בכלל – מלבד המינימום שאנשים מסביב מכריחים אותך לציין – אבל אז אמרתי לעצמי: עזוב בן כמה אתה. בוא תחשוב על זה אחרת. תחשוב על כל הדברים שאתה יכול לזכור.
אתה יכול לזכור, נניח, את השנים הטובות, היוקרתיות, הנחשקות, של מעדניית דין אנד דלוקה בסוהו במנהטן. דין אנד דלוקה! היית נכנס לשם כמו למקדש, כמו מגדל חזירים לחדר סטרילי של אינטל, מבין קרוב לכלום, מסתכל על הסחורה והלקוחות כמו על החיים שכל כך היית רוצה ולעולם לא תדע איך לחיות,  ואז קונה איזה סלט פסטה, אוכל אותו במקום, משקיף מהחלון הגדול על ברודוויי ומרגיש ניו יורק; אם תוכל לעשות את זה כאן, תוכל לעשות את זה בכל מקום.
ובאמת אכלת מאז סלט פסטה בעוד הרבה מקומות.
אתה זוכר אותך חולק מונית עם דנה מודן במנהטן. היא בדיוק עמדה לחזור לארץ ולהפוך לדנה מודן. "בחיים אל תאכל בניו יורק ארוחה רעה, יש יותר מדי אוכל טוב בעיר הזאת וכל ארוחה חשובה", היא אומרת לך – ואתה לא מקשיב לה; אתה הולך לאכול כאן המון סנדוויצ'י קורנביף ענקיים, טייק-אוויי סיני נחות, פיצה "טו-בוטס" ונקניקיות "גרייז פאפאיה" בלחמניה. ואתה הולך לאהוב את זה. את הכל.
אתה יכול לזכור אותך חוצה את טיימס סקוור ברולרבליידס במהירות עצומה. לעזאזל, זה היית אתה. אתה יכול לזכור אותך נוסע עם בחורה שחורה – הדייט היחיד שלך עם צבע עור עד כדי כך אופוזיציוני לשלך – להופעה של אלוויס קוסטלו באיזה פארק. אתה יכול לזכור את הליימלייט, מועדון ריקודים בכנסיה. אתה יכול לזכור טוב יותר את הכפור בעמידה בכניסה.
אתה יכול לזכור את דייר סטרייטס בפארק הירקון והעיניים הפעורות שלך, רק ילדון שהגיע ברכבת כל הדרך מחיפה ולא מאמין שזה באמת כאן, מולו, ושאפשר לעשות דברים מדהימים כאלה עם תאורה וסאונד. אתה יכול לזכור את לורי אנדרסון מכשפת את הסינרמה משך שעה וחצי ואת לו ריד מצטרף אליה בסוף. אתה יכול לזכור את מכבי ת"א הופכת אותך – וכל ילד אחר בישראל – לילד הכי מאושר בעולם, ולוקחת אליפות אירופה. ואותך ואחיך קופצים בסלון עם סבתא. אתה זוכר את סבתא.
אתה יכול לזכור את הדירה השכורה הראשונה שלך בתל אביב – קפה תמר ישב שם אבל אתה לא, כי הם הפחידו אותך, כל הברנז'אים הזקנים האלה, בטח היו אז בגילך עכשיו – אבל עלית וירדת את הרחוב אלפי פעמים, מעביר שנים מחייך ב"האוזן השלישית". אתה יכול לזכור את דבי ונולי נכנסות דרך הקהל בבית לסין, ואז עולות לבמה וקורעות. את שמואל וילוז'ני עולה אחריהן, לקראת חצות, וצועק באופן אישי על כל צופה שמנסה לצאת מהאולם וללכת הביתה. רעדת מפחד במושב שלך.
אתה זוכר את הזריחה מעל תל אביב שוב ושוב, כיעורם של הבניינים הישנים כמעט מתאזן עם יופיו של האור, ואת הלילה שבו נפלו הטילים וכל הבניין רעד, ולמחרת, מפוחד, ברחת לאילת, ואחרי כמה ימים לימק"א ירושלים, וחבר שלך שגר בדירה מתפוררת בתלפיות מזמין אותך לקפה ומרגיע אותך. היום הוא מולטי-מיליונר בשוק ההון, פה ושם אתה שומע עליו.
אתה זוכר את הדירה הכי גרועה שלך, חדר וחצי על גג בפינסקר שנראה במבט ראשון קסום לגמרי וכולו שלך, ואחרי כמה ימי שמש הגיע חורף, והרוחות שרקו סביבך כמו הוצאה לפועל ואז פרצו פנימה, והתעוררת בבוקר עם רצפה מוצפת והלכת, מיואש וחסר תקווה, לזקן שהשכיר לך את הנכס ואמרת לו שנכון שעברו רק שלושה שבועות וזה חוזה לשנה, אבל אתה מבקש שחרור מוקדם. והוא, בלי להתווכח, שחרר אותך.
אתה זוכר את החברה הראשונה שלך, שחזרה בסוף לבעלה. אתה זוכר את החברה השנייה שלך, לילות שלמים של דיבורים על REM וג'ון בארת' בדירת השותפות שלה ברחוב בלפור, ואתה נמלט באמצע הלילה כדי לא להישאר איתה עד הבוקר מסיבה שאתה פשוט לא מצליח להבין כיום. אתה זוכר את החברה השלישית שלך, ההיא שהייתה מורידה חולצה כבר בחדר המדרגות רק כדי לחרפן אותך, ואיך בחורף הכי גשום של תל אביב נמלטת מדירתה המוצפת לתוך עיר מוצפת, מפחד כל כך שיש לך איידס או מחלה איומה אחרת, ומפחד עוד יותר ללכת להיבדק.
אתה זוכר את ההמתנה לתוצאות הבדיקה. אתה זוכר רופאים, חדרי המתנה, טכנאי סי.טי, ימים ושבועות שלמים של חרדות, כולן אומרות לך רק דבר אחד: אתה הולך למות בקרוב. כולן משקרות; אתה לא הולך למות בקרוב.
אתה זוכר אותך מדבר עם חמי רודנר בעודו שוטף את רצפת הבר שבו עבד. אתה זוכר את ליסה פרץ ממלצרת בבר ליד. אתה זוכר טעם ומרקם של פיצות "ביג מאמא" בשלוש לפנות בוקר. אתה זוכר אוטובוסים לאילת, רכבות לחיפה, מוניות שירות לתל אביב, מכונית פרטית – בלי מזגן, בלי חגורות בטיחות, עם גגון, הורים לחוצים וילדים באקסטזה – כל הדרך לסיני. או לחרמון.
אתה יכול לזכור את המקום הכי יפה בעולם – ראס-מוחמד בסיני – וגם את המקום הכי יפה בעולם: האי קו-לאנטה בתאילנד. וכמובן את המקום הכי יפה בעולם: הרוקיז הקנדיים. ולצידם המקום הכי יפה בעולם – העיניים שלה כשאמרה לך שכן, היא רוצה להקים איתך משפחה. וממש ליד, המקום הכי יפה בעולם – העיניים הענקיות של הילד שלך בשנה הראשונה לחייו.
אתה זוכר ראש ממשלה נרצח במרחק חצי קילומטר ממך, ואת המשך הלילה – והלילות שאחרי – בכיכר. אתה זוכר לינצ'ים ואש ברחובות לוד ועכו, ואת הפחד שהמדינה הזו באמת נגמרת לך עוד הלילה.
אתה זוכר – אם זכרונך אינו מטעה אותך וזה באמת ציטוט של אהוד בנאי – כמעט הכל. אתה זוכר את אהוד בנאי – וגם אביתר – משנים לך את החיים. אתה זוכר כי זכרונות מתחילים להידחף לחזית חייך ככל שחייך מתקדמים. הם לא ייחודיים, הזכרונות שלך – הם אפילו לא מרכיבים איזה סיפור קוהרנטי, ככה זה החיים עצמם – אבל הקולאז' שעשית מהם הוא לגמרי שלך, ויש בו יופי, גם אם רק אתה רואה אותו. ויש לך במלאי, עם קצת מזל, עוד מאות או אלפי זכרונות שמחכים להפוך לכאלה בשבילך. רק תחשוב איזו הבטחה. איזו הרפתקאה. איזה מזל יש לך, לכולנו, פשוט לחיות.
אז תגיד מזל טוב. המשך יבוא.

(פורסם ב-26.11.21)