קצין אגם

תראו, בגדול עדיין לא ויתרתי סופית על הסיכוי לראות שוב, עוד בימי חיי, את חו"ל – אני מתעניין כרגע ברכישת שטריימל וקפוטה תקניים שיאפשרו לי, אם ירצה השם והמאכער, להמריא ולנחות כרצוני – אבל בינתיים בכל זאת חייבים לזוז קצת, ובשבת האחרונה לא יכולנו יותר להישאר בבית.
השמש הנהדרת בחוץ כמעט השכיחה מאיתנו את העובדה שמרחק יריקה מכאן יש ילדים רעבים לדובונים שעומדים בפקקים, וקבענו עם חברים לפיקניק בהרי ירושלים.
"ילדים, יוצאים לפיקניק!" הכרזתי השכם ב-11 בבוקר, והילדים שלי הגיחו, ממצמצים, ממחילותיהם האלקטרוניות. חצי שעה מאוחר יותר – אחרי שתי התפרקויות משפחתיות ומסכת גירושין סטנדרטית – היינו כולנו במכונית, בדרכנו לנקודת הציון הראשונה במסלול, שכיית החמדה "דליקטסן" – מבנה בטון שבו נהגו הרמת-אביבים הקדמונים לרכוש בריושים, אמריקנו וסלט הרינג בשמנת של רותי ברודו, ומסורת העלייה לרגל נשמרת עד היום.
יצאנו משם עם חמישה בגטים, שבעה סלטים, שלושה סוגי נקניק, כמה עופות ושתי עוגות – במחשבה שהחברים יביאו את רוב המצרכים לפיקניק – והמשכנו היישר לנקודת המפגש: אגם בית זית.
אין לי מושג מי הציע להגיע דווקא לשם – לכשעצמי לא היה לי בכלל מושג שלזית יש בית, ושלבית יש אגם – אבל כנראה שהחברים שמעו מחברים ששמעו מהאיראנים שצותתו לטלפון של גנץ.
הדרך לאגם, התברר, חולפת דרך היישוב בית זית, שמוגן בשער חשמלי שכדי לפתוח אותו צריך לחייג מספר טלפון שמתנוסס עליו ואז לחכות כעשרים דקות עד שמישהו מהיישוב יגיע במקרה עם שלט-רחוק, יפתח בשביל עצמו ויאפשר לך לגנוב את המעבר. אחרי שזה קרה נכנסנו פנימה, ולעינינו נגלה מחזה באמת מרהיב של אגם מים על כל המשתמע מכך; שתי גדות, מים ביניהן, ושלושה כלבים לוגמים שעומדים למות בהמשך היום מהרעלה.
היינו כחולמים; בכל זאת, אגמים מקוריים הם לא מחזה נפוץ בישראל – באזור המרכז תצטרכו להגיע עד כיכר דיזנגוף כדי לראות אחד – וכשמדריך "מפה" מבטיח לכם מאגר מים, לרוב יתברר שמדובר בבקבוק נביעות מוקף בכמה אבנים שעליהם מוטלות קבוע שבע משפחות וחמש ציליות.
אבל אגם בית זית היה, אשכרה, אגם – די גדול וציורי, לפחות אם אתם יודעים לעבוד קצת עם פילטרים – והמחשבה לפקנק על גדותיו נראתה מושלמת עד שיצאנו מהרכב וגילינו שהציבור הישראלי, במלואו, הקדים אותנו וכבר נוכח במקום על ילדיו, ג'יפיו, טרקטורוניו, וכרגיל – המקנה, בפורמט חי או בצידניות.
מילא, אמרנו לעצמנו; נמצא כבר מקום. ניסינו להבין איך יורדים אל האגם – הדרך סומנה בצורה נוחה באמצעות טמבונים ישנים שהשליכו המקומיים, לצד סימני ההיכר של החורש הטבעי באזור: כוסות חד-פעמיות, קרטונים רקובים ופיסות נייר טואלט.
הריצוף בטקסטורת מזבלה הגיע לשיאו על גדת האגם, שהתבררה כשילוב של בוץ, צמחיה נמוכה, מחצלות מטיילים וכל הזבל שלאף אחד לא היה דחוף להשליך לפחים שלא בדיוק הוצבו שם. השמש קפחה, שום פורמט של צל לא נראה בסביבה, ואנחנו התיישבנו על הברכיים של המפקנקים שהגיעו לפנינו, פרסנו מחצלת והוצאנו את התקרובת. שבע דקות מאוחר יותר הילדים צרחו שחם להם, ואנחנו הרגענו אותם שלא חם, תוך שאנחנו נושמים בכבדות דרך אגלי הזיעה של עצמנו.
כשהטרקטורון השלישי שחלף על פנינו הפך את הנקניקים והגבינות למעושנים הבנו שחלאס, קיפלנו הכל ונמלטנו בחזרה למכונית, סוקרים במבט אחרון את האגם המוזהב – שנראה מרחוק לגמרי קליפורניה ומקרוב לגמרי, עמכם הסליחה, עזה, ותוהים מה לעזאזל.
ובכן, מתברר ש"מאגר בית זית" – כפי שהוא מוכר לוויקפדיה – הוא אגם מלאכותי שנבנה בשנות החמישים בניסיון לאגור מי גשמים ולהעשיר בהם את מי אקוויפר ההר המערבי. זה נכשל מסיבות שונות – ובראשן פאקה-פאקה ושאשא-שאשא – והמאגר פשוט נשאר שם על תקן אטרקציה תיירותית שמעולם לא טופחה או, לדעתי, אפילו נוקתה. התוצאה היא אחד המקומות היפים המכוערים ביותר בהרי ירושלים, שיכול היה להיות, בהשקעה מינימלית, גארדה קטן, לפחות כל עוד הגארדה הגדול נותר מעבר להרי העיר האסורה נתב"ג.
אבל אתם לא צריכים את מאגר בית זית; כל טיול שבת בסיסי ברחבי הארץ חושף אתכם מחדש לאופן שבו מעט היופי והנחמה הטבעיים שהמקום הזה יודע להציע – ובאמת שהם מוגבלים מלכתחילה, כן? מצאו 800 הבדלים בין יער בן-שמן ליוסמיטי ושלחו לבנימין זאב הרצל, חוזה הנ.צ. – פשוט מוזנחים, לא מטופלים מספיק, או סתם נרמסים ומטונפים על ידי ההמון.
לא שיש המון מה לעשות נגד ההמון; אנחנו קצת יותר מדי בני אדם על מעט מדי מקום, ועוד פחות מזה טבע. הייתם חושבים שזה יגרום לנו לשמור בקנאות ריינג'רית על המעט הקיים ובעיקר לטפח אותו, אבל למי אכפת מה הייתם חושבים. בפועל אנחנו מוכרים – למעשה מכרנו – את רובו המכריע של השטח הטבעי לנדל"ן, ואת המעט שנותר אנחנו מציפים מדי שבת רק כדי לגלות ארץ זבת זפת, חלב מוחמץ ודבש תעשייתי. טיולי שבת בישראל הם כמעט תמיד ההיפך מכל מה שחיפשתם; במקום שקט, רגיעה והתחברות לטבע, אתם מוצאים את עצמכם בעונה פרטית של הישרדות צומת אלונים.
זו תקופה כזו שבה מזג האוויר הנעים והעובדה שישראל הפכה לגטו שהיציאה ממנו אסורה אלא אם אתם חריגים ברמת ועדה – מתנגשים ומייצרים מפץ גדול של טיולים. זה לא רע; זו הזדמנות לגלות מחדש את, ובכן, האופן שבו הצלחנו להפוך גם את אתרי הוואו הבודדים כאן – מים המלח, דרך החופים המצומצמים ועד משהו כמו אגם בית זית – לתזכורות עצובות לכל מה שהיו או יכלו להיות.
ומבלי לפגוע בעבודה הראויה של רשות הטבע והגנים, אנחנו יכולים – מוכרחים – יותר. יותר טבע, יותר אכיפה קשוחה, יותר אגמים – מצידי מלאכותיים – שיתנו לישראלים רצוצים רגע בודד שאיננו מלחמת כל-בכל יומיומית.
לא כי אני חזרתי עצבני מטיול שבת. אלא כי בסוף, משינה צדקו: אין מקום אחר.

(פורסם במרץ 2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s