כמה זה בביטקוין

לפני שלוש שנים וחצי קניתי ביטקוין.
"אתה חייב", אמרתי לעצמי. "העובדה שהביטקוין ואתה חיים במקביל ולא נפגשים לעולם היא הרבה יותר מחוסר נימוס; היא חוסר אחריות. הרי הביטקוין – מטבע חזק כל כך עד שהוא יכול לקנות לך כל שירות לא-לגיטימי בעולם! – הוא כרטיס בכיוון אחד; למעלה. הדבר הזה יהפוך אותך מתישהו – כנראה תוך שבועיים – לאדם עשיר.
העובדה שאני לא מחזיק ביטקוין – המשכתי ואמרתי לעצמי – היא כאילו הייתי גר בתל אביב בתקופת הגרלת המגרשים המפורסמת ואפילו לא ניגש לחוף שעליו נערכה ההגרלה. "עזוב אותי", הייתי בטח אומר לחבר שהיה מגיע כדי לקחת אותי איתו לאירוע, "מה הם מחלקים שם, חתיכות חול? אין לי כוח".
הביטקוין הוא בעצם כמו הגרלת המגרשים ההיא – כל כרטיס זוכה – רק שהוא קורה עכשיו; נותנים לך אופציה כמעט ודאית לכסף גדול שעשוי לסדר בבוא היום גם את ילדיך ונכדיך, לא תיקח?
אז קניתי ב-2017 קצת ביטקוין. מה שקרה כמעט מייד הוא שהביטקוין התרסק באיזה 70 אחוז – או כמו שזה נקרא בקהיליית הביטקוין העולמית, "יום רביעי" – ואני לא עמדתי בזה; מכרתי הכל וחזרתי להחזיק את הכסף שנשאר לי במטבע שגם וולט מוכנים לקבל. קשה לי לראות את הכסף שלי מתפוגג בהדרגה, אבל לא כמו שקשה לי לראות אותו מתפוגג בבת-אחת.
בתגובה להוראת המכירה שלי, הביטקוין הארור זינק כמעט מייד באיזה טריליון אחוז, ובחישוב זהיר יוצא שאם הייתי ממשיך להחזיק בו אז, היו לי היום ביד, אה… כנראה עדיין שתי שקיות כבדות מדי מהסופר. אבל לפחות לא הייתי צריך יותר לדאוג לכסף לעולם (מלבד כמובן, למזומן, לאשראי, להחזרי משכנתא, לתשלום חשבונות ולשוטף ביומיום) כי הייתי יודע שאיפשהו – לא בבנק, אבל באיזושהי חוות שרתים קריפטוגרפית, כנראה באחד החלקים היותר מאובקים של מזרח אירופה – שוכב הביטקוין שלי. והוא משקף לי עושר בלתי נתפס, שיום אחד עוד יוציא אותי לפנסיה מוקדמת על שפת בריכה אינסופית בקאריביים, שותה מאהי-מאהי לארוחת בוקר.
מכיוון שהזיות על עושר כזה רק מתגברות אצלי ככל שהשנים חולפות ואני מתרחק מהן לתוך חיים של דשדוש כלכלי, אני עומד לקנות עכשיו שוב ביטקוין. מצטער; אני כבר לא יכול לעמוד בגירוד הזה, שמבהיר לי שוב ושוב שקיימת בעולם דרך להתעשר בלי לעשות כלום מלבד לחכות קצת, לאבד הכל, להרוויח הכל מחדש, לאבד מחדש, להרוויח עוד יותר ואז להגיד לכולם "רואים? אמרתי לכם".
לעזאזל, אנחנו חיים, לפחות כשזה נוגע לביטקוין, בתור הזהב, ואנחנו אפילו לא קונים מסננת כדי לטבול אותה בנהר ולראות אם ייצא משהו! אולי אנחנו פשוט מחונכים מדי למחשבה שכסף הוא לא הבעיה שלנו, וגם אם אין לנו הרבה ממנו – יש לנו "מספיק".

*

גם אני מחונך לחשיבה כזו. אני תוצר טיפוסי של אמא חיפאית ששיננה לנו ש"לא חשוב אם תהיו עשירים, העיקר שיהיה לכם מספיק". ובאמת יש לנו מספיק, אבל מתברר שאמא טעתה וזה ממש לא העיקר.
כי העיקר הוא שלאורך כל חיי, אין לי מספיק כדי להפסיק להיות מוטרד מזה. למעשה, אני מנהל את כל חיי הבוגרים מתוך מודעות יומיומית נצחית לכסף. הענן הזה תלוי מעליי כמו סיכוי תמידי לגשם. הולך איתי לכל מקום. זו ההבנה שנכון, אני אומנם לא עני, אבל אני עדיין צריך לחשוב פעמיים (או שלושים) כמעט על כל הוצאה: נסיעת מונית ארוכה? מסעדה? רכישת מחשב חדש? מטפלת לילדים לחול המועד?
זה הולך לעלות. זאת חתיכת הוצאה. זה לא מתאים עכשיו. וזה בעיקר שם, כל הזמן שם. זה לא מרפה לעולם.
אלה חיים כלכליים שהם תמיד על הסף. תמיד מול איזה דף אקסל נפשי. הנה, רק תראו אותי עכשיו. צריך לשלם 6,000 שקל כדי לקחת את המשפחה לשלושה לילות באיזה מלון כלום-לא-כלול בחג השני. 6,000 שקל! תגידו את זה באינטונציה של סמיון, זה יעזור לכם להבין את גודל השערוריה.
כלומר, למה 6,000 שקל? למה שבסכום המופלג הזה – כ-600 דולר ללילה – אני לא אקח לי סוויטה במלון "ארבע – יודע מה, בכסף הזה קבל חמש – העונות" במנהטן? כי בחסות הקורונה והעדר האלטרנטיבה, העפיל תמחור תיירות הפנים בישראל למקום שבו עומדים רק שודדים גמורים, ואני מוזמן להאשים את המדינה, המגיפה או המלונאים – אבל עזבו; אני צריך להאשים את עצמי.
כי אין לי מספיק כדי ש-6,000 שקל לא יהיו סיפור. למה? כי חינכו אותי לא לעשות כסף אלא לדאוג שיהיה לי "מספיק" ממנו. ומספיק, בכסף, זה בלתי מספיק.

*
ועכשיו ביטקוין.
אין לי כסף לקנות ביטקוין, כלומר להפסיד את כולו כדי, אולי, להרוויח פי עשרה. מה לי ולרכבות הרים קיצוניות כאלה.
אבל אחרי שעבודה, ועוד עבודה, ועוד, ואז חיסכון, ואז מניות, התבררו כולם כבלתי מספיקים, נשאר רק הביטקוין. משהו מופשט, מזיק סביבתית, שמתקיים בשום מקום ולא דורש שום כישרון מיוחד, אבל עלול להיות מספיק יותר מכל הכסף שהצלחנו ונכשלנו לעשות בחיינו עד היום.
זה אבסורדי, כמובן. העובדה שאנחנו חיים בתקופה שתעשה לכסף את מה שהאינטרנט עשה למידע, ורק בזכות זה זה אנחנו עשויים להתעשר, היא אבסורדית. אבל האבסורד הזה הוא גם הסיכוי האחרון שלנו להרוויח רק מעצם הימצאותנו בזמן הנכון במקום הנכון. אנחנו יכולים, כמובן, להמשיך לא לעשות כלום בקשר לזה ולסמוך על אמא שיהיה לנו מספיק. ויודעים מה? יהיה מספיק. בקושי. אבל ייתכן גם שזה הזמן להשקיע את כל מה שיש לכם – או לפחות משהו מזה – במה שעשוי להיות לכם.
אין לראות בדברים, כמובן, משום ייעוץ או המלצה. הכותב הינו אידיוט, אבל חכו שנה לאמרתי לכם.

(פורסם במרץ 2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s