ביום שישי לפני שלושה שבועות אהובתי הרגישה קצת לא טוב. "שטויות", אמרתי לה, "את קצת מותשת מהשבוע", ויצאנו להסתובב בעיר, כלומר באלף המטרים שלנו.
בשבת האף נסתם לה והחולשה התגברה. "טוב, אולי את מפתחת שפעת קלה", אמרתי לה, והלכנו לישון כפיות, ואז מלקחיים.
בראשון, כשהיא קמה מהמיטה והרגישה כאילו המיטה קמה עליה בחזרה, אהובתי אמרה: "טוב, אולי אתה צודק וזאת שפעת קלה, אני אנוח קצת היום", ואני העמסתי אותה מיידית על המכונית, דהרתי לכיכר רבין, ועד הערב כבר הגיעו התוצאות: קורונה.
הדבר עצמו. אצלי בבית. אצלי במיטה. אצלי ב… לא, לא. לא בא בחשבון. אני אחרי חיסון ראשון עם תור לשני! היא לא תהרוס לי את ההישג!
מתברר שאהובתי תפסה קורונה ממישהו אצלה בעבודה. הטלפון מהחוקרת האפידמיולוגית של משרד הבריאות לא איחר לבוא ואהובתי התבקשה לנסות להיזכר בכל החשודים, לא לצאת מהעיר ולטלפן אם היא נזכרת בעוד משהו.
ברגע הראשון נבהלתי, אבל ברגע השני התעשתתי ונכנסתי להתקף חרדה. זה הסוף, אמרתי לעצמי; הקורונה הגיעה עד אליי. לחדר השינה. הדבר הזה באמת קורה, ועוד לאנשים שהם – מכל האנשים – אני.
גררתי גם את הילדים לרבין (ייאמר לזכות רבין, אגב, שגם 25 שנה לאחר שנרצח האיש ממשיך לסמל תקווה, במקרה זה התקווה שאולי לא נדבקת) ולמחרת הגיעו התוצאות: הילד ואני שליליים, אבל הילדה מסתובבת לי בבית עם קורונה כאילו כלום. לנוכח ההבנה שיש לי שתי חולות קורונה מאומתות בבית נפלתי על ברכיי, הרמתי מבטי בכיוון הכללי של בוסטון ואז נשאתי תפילת הודייה קטנה לפייזר; רק בזכות ההשגחה העליונה של החיסון הראשון, אני מניח, לא נדבקתי בעצמי.
בשלב הזה, אהובתי התחילה להיות חולה באמת. החום טיפס לגבהים אלפיניים והיא נתקפה בחילה בלתי פוסקת והקאות, איבדה לחלוטין חוש טעם וריח והייתה חלשה מכדי לקום מהמיטה. דלת חדר השינה נסגרה מאחוריה, ובעשרת הימים הקרובים תיפתח רק כדי להכניס ולהוציא אוכל ובגדים, עם כפפות. עברנו להסתמס בתכיפות של זוג מאוהב, אבל עם טקסטים כמו "כמה חום?", "כמה סטורציה?", "צריכה מים קרים ומגבת", "חייבת מרק", "תעשה לי תה", "צריכה תה", וגם "אפשר בבקשה תה?"
לא יעזור; אנשים חולים רוצים לשתות תה. אתם בריאים? אתם שותים קפה. עוד לקח לחיים שהקורונה לימדה אותי.
את הילדה – שהתנהגה באופן א-סימפטומטי במופגן, אפסנתי בחדר הילדים הגדול. הייתי משוכנע שהיא תתמרד תוך חצי שעה, אבל הילדה, מתברר, רק חיכתה להזדמנות להיפטר מכולנו ונשארה שם שבוע רצוף. היא ראתה טלוויזיה ועשתה יצירה בכמות שכילתה את מלאי הנצנצנים של מדינת ישראל ותאלץ אותי, מתישהו, לנקות את החדר ההוא בלהביור.
זה היה הזמן שלי להפוך מרפיסה לרכיכה ומנתין למנהיג; הקמתי לעצמי חפ"ק ומוצב קדמי בסלון, הפסקתי להתגלח, עברתי לגרביים, ולאורך עשרה ימים הייתי, בו-זמנית, רופא, אחות, סניטר, פקידת קבלה, מנקה ומבשלת.
הימים הפכו זהים ובלתי מובחנים; בקרים כאוטיים של וידוא חיים באהובתי, חיבור הילדים לזום, ארוחות בוקר לכולם, הוצאת הכלבה. ואז שוב וידוא חיים באהובתי, צהריים לכולם, חוגים בזום, כלבה. ולפנות-ערב של נהמות, גניחות וויכוחים, ואז ארוחות ערב, כלבה, מקלחות, ניקיון, כלים, כביסות נפרדות, טלפוני הרגעה להורים, לחברים, למורים. ואז השכבות, וידוא חיים באהובתי, ולבסוף, מאוחר בלילה, כשהבית מוחשך ונושם סביבי בכבדות כמו חיה ענקית, דחוסה, שכולנו נמצאים בביטנה, אני עולה על הספה בסלון ומרשה לעצמי פיצוי קטן בודד: פרק של פראן לייבוביץ' בנטפליקס.
כמה שעות אחר כך, הכל מתחיל מחדש.
החברים, שיהיו בריאים (רובם בריאים. ובבידוד), היו שם בשבילנו ושינעו רכבת אווירית של סירים ותבשילים – היא רק רוצה מרק, אגב – ואני אכלתי הכל, בזמן שהילדים הידרדרו לשניצל תירס ואהובתי לא אכלה כלום אבל סידרה לוויסוצקי את הרבעון הרווחי בתולדותיה.
המחלה התקדמה לפי הפרוטוקול הסטנדרטי שהציע האינטרנט: בימים הראשונים עוד אפשר היה להתבלבל עם שפעת, בימים החמישי עד העשירי המחלה הייתה בשיאה הדרמטי, ובימים שאחרי התחילה התאוששות הדרגתית. ביום ה-13 ישבתי במרפסת, כשפתאום אהובתי הגיעה, לבושה, עירנית, רזה יותר, עדיין קצת חיוורת, ושאלה אם יש משהו לאכול.
אני חושב שהרוח הקרה שנשבה באותו בוקר בכל העיר הייתה הנשימה שנשמתי לרווחה. כלומר, ידעתי שיהיה בסדר, אבל רמת החרדה הסמויה שבה אתם מעבירים ימים ולילות עם חולה קורונה בבית היא זו שמאיימת להכריע אתכם; ההבנה שזה עלול, בכל שלב, להידרדר באופן טראגי. שאתם צריכים להיות מוכנים, בכל רגע, לזנק עם אהובכם או אהובתכם למכונית ולדהור לבית החולים. הדריכות הזאת היא המשקע החרדתי שמצטבר לבסוף בגוף ומותיר אתכם על הקצה עוד זמן ארוך.
אהובתי עברה את זה מהר יחסית, אבל לא בקלות; המחלה, היא אומרת, מכריעה אותך לרצפה. פיזית. זו לא חולשה של שפעת; זה חוסר אונים, לפעמים אובדן שליטה בגוף, של משהו עוצמתי ונורא בהרבה. אבל עזבו, היא החלימה, זה מאחוריה, יצאה מזה בשן ועין ובלוטות טעם תקינות. אני נשארתי עם ההבנה שלעולם כבר לא אהיה אחות רחמניה. בכלל, מקצועות טיפוליים – המקצועות החשובים היחידים כרגע – הם לא בשבילי. זה פשוט קשה ומפרך מדי, ואתם עושים את זה רק למען היקרים לכם מכל, בטח שלא עבור זרים.
אלא אם אתם באמת אחות, סייעת, סניטר, פקידת קבלה; האנשים שכולנו הצדענו להם באיזו מחווה נדושה וריקה במשבר הזה, ונדמה לי שאני מבין עכשיו טוב יותר איך נראים חיי העבודה שלהם; כמו גבורה שמתמוססת כולה לתוך אלפי מטלות יומיות מפרכות וכפויות טובה. ומוכרחים להזכיר: אלה האנשים הטובים באמת. החיוניים באמת. אולי כדאי לעשות עוד משהו – נניח, כספי – מלבד להגיד להם את זה.
ורק בריאות. באמת. רק בריאות.

(פורסם בינואר 2021)