למה הבאתי אותם

"אני מפחד שבסוף הוא יקים פה רודנות אמיתית".
"מה יקים? הוא כבר הקים. כשראש הממשלה שלך חותם על הסכם מדיני שגם לשר הביטחון וגם לקבינט שלו אין מושג מה כתוב בו, על דעת עצמו, זאת לא רודנות? כשיש לו גנרל פרטי בצורת ראש המוסד וזמן שידור בלתי מוגבל בפריים-טיים בכל פעם שמתחשק לו – זאת לא רודנות?"
אנחנו יושבים – השכן ואני – בקפה השכונתי. זאת שיחה סבירה ונפוצה שם כרגע, שום דבר יוצא דופן. בשכונה הזאת לא מצביעים נתניהו. כמעט שלא. בבחירות האחרונות הצביעו בקלפי שלי רק שני אנשים לליכוד – להערכתי מדובר באברהם הסנילי מהפיצוצייה ובטעות סטטיסטית, אני מכיר אותה, הילדה שלה הייתה איתנו בגן.
אבל האם נתניהו מקים כאן משטר רודני? אולי. אולי לא. קשה לדעת; מעולם לא ראיתי רודנות מתחילה. ראיתי כמה נגמרות – בעיקר במזרח אירופה – אבל אין לי מושג איך העסק הזה יוצא לדרך. אומרים שנהוג להשתלט קודם על תחנות השידור והצבא, לא? אז על הקטע של תחנות השידור הוא כבר די סימן וי.
בכל אופן, כל הדיבורים על רודנות הריצו אותי בחזרה לעורך הדין שמטפל באזרחות הרומנית שאני מנסה להוציא – בגדול התכנון הוא לעזוב לרומניה באישון לילה מייד עם פרוץ הרודנות, לפתוח שם מכבסת ניקוי יבש ולקוות שהילדים, דור שני להגירה, יהפכו למיליונרים מספיק כדי שיהיה לדור השלישי מה לשרוף.
אני לא רציני, כמובן, אולי מלבד בקטע של רומניה – מדינה שכבר לקתה פעם ברודנות ממארת והחלימה, כך שאני רוצה להאמין שהם נהנים כרגע מחסינות עדר ולא סביר שיקום שם צ'אוצ'סקו נוסף, למרות שלך תדע.
כי העולם כולו מתחיל להזדכות עכשיו על הדמוקרטיות שלו. מדינות שפעם הדליקו לפידי חירות ותקעו אותם על פסלים מונומנטליים בכניסה עם שלט קטן "ים. משמאל: ארץ. מימין: אפשרויות בלתי מוגבלות" – עוברות עכשיו לשלטון יחיד של גברים כתומי-שיער שקמים בבוקר מצוברחים וחונקים להנאתם את ונצואלה. וכשאני חושב על העולם ההולך ומחשיך, ועל ישראל ההולכת ומסתגרת בתוכו, ועל הילדים שהבאתי לתוך כל זה, אני נעצר לרגע בהלם מול השאלה שמעולם לא טרחתי לשאול ברצינות: האם עשיתי נכון שהבאתי אותם? האם הם באמת עומדים להנות מחייהם במקום הזה?
ולראשונה בחיי, התשובה לא חד-משמעית.
כי התשובה העקרונית וחסרת המחשבה הייתה תמיד "הבאתי ילדים לעולם כדי שיהיו בעולם. שיעשו סיבוב, זה סיבוב מדהים וזה כל מה שיש" – רק שאף אחד לא חשב שהסיבוב הזה שלהם ייקטע תוך פחות מעשור על ידי מגיפה עולמית שתסגור את העולם בבית.
ואני חושב לעצמי: אם היו אומרים לך שכשהם יהיו בני פחות מעשר תפרוץ פה מגיפה, עדיין היית מביא אותם?
וממש לא בטוח שהייתי בוחר להביא ילדים בריאים לעולם חולה.
ואם היו אומרים לי שבגיל 11 הילד שלי יצטרך להסתובב ולנשום ימים שלמים דרך מסיכה; ולהיחשב סכנה לסבא וסבתא; ולהיצלות בקייצים של 40 מעלות ויותר; ולהיות מכור ברמה ג'אנקית לרשת חברתית בשם טיקטוק שהתחזתה לבלתי מזיקה ולפני שהספקתי לאשר לו אותה בחצי מייל הוא כבר נשטף בה כמו תחת צונאמי – עדיין הייתי מביא אותו?
אלה שאלות שאני שואל עכשיו, גם כי זה העיסוק העיקרי שהכנתי לעצמי לסגר השני (לשאול את עצמי שאלות שאין לי תשובה עליהן, ואז לענות) אבל גם כי נדמה שהילדים שלי עוד לא מבינים מה הגרילו:
את שאריותיו הרותחות, ההרוסות, של הכדור שאנחנו חגגנו עליו. את מדינת נתניהו – ישראליהו, אולי הגיע הזמן לשנות – שהם מעולם לא חוו בה כל אלטרנטיבה שלטונית.
וכמובן, הם הגרילו את הסגר. את הריחוק. את הפראות – לא אנרכיה, לא, אבל פראות והעדר חוקים – שבה הכל מתנהל עכשיו. את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין להם לאן ללכת – כי ביותר מדי מקומות מערביים מחוץ לישראל העניינים לא יתנהלו בקרוב באופן הגון יותר או פופוליסטי פחות, ובאלה שכן – סקנדינביה, אולי? – ממילא לא יקבלו אותם.
איזה עתיד צפוי לילדים שלי כאן, במקום שלא סופר אותם ויראה בהם בוגדים (שצריך לרסס בתת-מקלע, אם להאמין לינון מגל) אם רק יעזו לחשוב אחרת? איזה עתיד צפוי להם בכלכלה שבה אנשים חכמים בני 30 עושים קריירה כבריסטה בקפה השכונתי? איזה רוחב-אופקים מובטח להם במציאות שתעניש אותם על לימודי רוח ועל כל אי התאמה בסיסית לתכנות קוד?
איזה חיים צפויים להם אם הכל מוליך אותם לקיום ללא מגע יד אדם, או מבט, או נשימה משותפת, בעולם שבו כולנו מתבקשים להתכנס לדיגיטל, ובואו נדבר, נקשיב,  נעבוד, נקנה, נאהב, נשנא, נכתוב, נקרא, נחיה ונמות ברשת.
אני יודע, זו דאגה הורית סטנדרטית לשלום הילדים ולסיכוייהם, אבל אם פעם היא היתה סתם דאגנות-יתר, נדמה לי שעכשיו כבר מדובר בהערכת סיכויים וסיכונים ממשית; מה הסיכוי שהילדים שלי יגיעו לגיל 20-30-40 וישמחו להיות בחיים כפי שהם שמחים עכשיו? וירגישו שיש להם מקום בעולם הזה, ושהמקום הזה משמח ומגשים אותם? מה הסיכוי שהילדים שלי יודו לאבא ולאמא שהביאו אותם – גם אם לא עד הלום, לפחות הביאו?
והשאלה הזו – למה בכלל להביא ילדים לעולם שהולך והופך חשוך, אלים, רודני, לאומני ועני – תמיד נראתה לי מיותרת; כלומר, מה זאת אומרת למה? אתם הייתם באיטליה? ראיתם את טוסקנה? אז הנה לכם למה.
אבל איטליה עצמה גוססת. היא עוד תחזור, אני מניח, אבל כרגע היא על הולד. כמו רוב המקומות. כמו רוב החיים שהכרנו ושאליהם חשבנו שאנחנו מביאים את ילדינו. נשארת רק השאלה הבסיסית, האם לא עדיף היה להם להיוולד בזמן אחר לגמרי, או פשוט לא.
ותיכף, אני חושש, הם יתחילו לענות.

(פורסם בספטמבר 2020)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s