תרמתי במשרד

טור תרומותאני יודע, אני יודע, אני מוכרח להפסיק עם זה, אבל אני בכל זאת ממשיך. לא יודע למה. אני מניח שפשוט קשה לי להתאפק; אני מהאנשים האלה שעונים למספרים לא מזוהים בנייד. אני רואה רצף לא מוכר של ספרות – דברים לא שגרתיים אבל כאלה שיש בהם איזו הבטחה עמומה, נניח משהו שמתחיל ב-03-745, או אפילו משהו איזוטרי יותר שיכול להתחיל כמו 08-328, ואני שוב לא מתאפק.
"הלו?"
"כן".
"אני מדברת עם רענן?"
"כן".
בשלב הזה כבר ברור לי שנפלתי. לא, זה לא הטלפון מגוגל שבו יגידו לי "עקבנו אחריך מזה תקופה, ושמע, אתה יודע לכתוב! ובעברית! אתה בדיוק הבנאדם שאנחנו מחפשים עכשיו להנהלה הבכירה במאונטיין-ויו. כן, עם המשפחה. כן, ויזה מסודרת". וזה גם לא הטלפון מציפי רפאלי שתגיד לי: "שמע, רענן, בטח שמעת שאני עומדת להיעדר איזה תקופה, ולמרות שבר החמודה שלי כבר ילדה גדולה, אני בכל זאת צריכה שמישהו ישגיח עליה בזמן שאני לא כאן".
לא, זה לא המקרה. כי בפועל זו שולה מעמותת "לתת", או שלומי מ"פתחון לב", או חדווה מ"אקי"ם", מיקי מהעמותה לנוער במצבי סיכון או ענבל מבית השאנטי. "רענן", השיחה תיפתח, "אתה תרמת לנו ברוחב-לב בפעם שעברה" – זה היה לפני חצי שנה, מדובר היה ב-100 שקלים מצומקים – "ועכשיו אנחנו פונים אליך שוב בתקווה שתוכל לעזור. השנה, אתה יודע, המצב שלנו קשה יותר".
בשלב הזה אני אתרגז על עצמי, ששוב עניתי לשיחה ממספר לא מזוהה, ועוד באמצע נהיגה. "אני באמצע נהיגה!" אני אנבח לעברם, "אז קצת אחר כך".
שלושה ימים מאוחר יותר הטלפון שוב יצלצל. מספר לא מזוהה, אבל רגע, זה נראה לי טיפה מוכר… ו – "רענן? עכשיו טוב? פעם אחרונה היית בנהיגה. יופי, זאת שולה מארגון 'לתת'".
"שולה", מצאתי את עצמי עונה לה השבוע בעצבים, "אין לי כסף!".
"אוקיי, תודה", היא אמרה וניתקה מייד.
הרגשתי די איום. למה עניתי בגסות רוח כזאת? כעסתי על עצמי, ואז עליה: בעצם למה היא ניתקה? אז נכון שאין לי כסף, אבל זה מעולם לא מנע ממני לתרום להם סכומים זניחים בעבר! למה שלא יתעקשו?
כמעט שהרגשתי אשם מספיק כדי לטלפן מיוזמתי ל"לתת" ולהסגיר את עצמי – אבל ויתרתי. כי אני יודע שמישהו אחר, מעמותה אחרת, בטוח יטלפן בהמשך השבוע. ואני שוב אתרגז כשזה יקרה כי לעזאזל, למה זה בכלל לגיטימי להתפרץ ככה לבנאדם לטלפון באמצע היום רק כדי לבקש כסף?
ואז אני ארגיע את עצמי – אסור להתרגז על עמותות משמעותיות שכאלה – ואז אני אתרום סכום קטן, 100 שקל, אולי 150 – זה יהיה פחות ממה שהם קיוו, וזה עדיין יגרום להם להודות לי בחום.
ואז אני אנתק וארגיש רע כי זו תרומה כל כך לא משמעותית, ובעצם למה שבמקום להציק ל-10 אלפים ישראלים כמוני, שיתרמו מאייה, לא ירימו ישר טלפון להראל ויזל שייתן מיליון – בשבילו לתרום מיליון זה בערך כמו בשבילי לתרום מאה – ופשוט יניחו לכולנו?
בכלל, למה שהעשירים לא יצילו את העניים ויעזבו בשקט אותנו, השכירים שרק מנסים להשאיר ראש מעל המים, במקום לנסות לטבול לנו אותו גם ברגשי אשם?
ובכלל-בכלל, סליחה, אבל למה שוב מבקשים ממני לתרום ממשכורתי גלוחת-הקורונה כדי לאפשר ארוחת חג חמה לנערים בסיכון, למשפחה ענייה או לקשיש ניצול שואה בזמן שכולנו מבינים שאלה בדיוק המקומות שבהם ממשלת ישראל אמורה וצריכה להכניס יד לכיס? למה תרבות השנור השטייטעלית הזאת צריכה להתקיים גם במדינת יהודים שהוקמה כדי לשים סוף בדיוק לזה? כמה כבר יעלה לנו להיות טיפה יותר סוציאל-דמוקרטיה קשובה וטיפה פחות טראמפיאדה חמומת-מוח?
כל המחשבות האלה רצות לי בראש, לרוב בזמן שאני מדקלם את מספר כרטיס האשראי שלי ומרגיש עלוב כשהמתרימה בצד השני מגיעה לשורה התחתונה: "כמה תרצה לתרום?" ואני מתעלה על עצמי והולך על 150. קמצן, אבל באוברדראפט. ויש החודש טיפול גדול לרכב. ויומולדת לילד. ובשבוע הבא הרי יטלפנו אליי מ"אדם, טבע ודין" – והטבע חשוב לי, וגם האדם והדין קריטיים, ואצלם זו בכלל מציאה כי אני מקבל שלושה במחיר אחד.
ולא משנה כמה אתרום, אני נידון להמשיך להרגיש רע עם התרומה הדלה הזאת. כי אני לא צחי הנגבי שפשוט יודע שהכל חרטא, או שטייניץ שמשוכנע שכולנו תיכף מולטי-מיליונרים מהגז, או נתניהו שמתייסר סביב החזרי מס שמגיעים לו במיליון שקל או כמה שיש עליכם כרגע במזומן. כי בניגוד אליהם, אני מאמין למצוקה.
זהו משאו הנצחי של הישראלי הסביר; ההבנה שעוולות קשות מתקיימות מטר או שניים ממנו, ושאף ישועה לא עומדת לבוא. וזה שובר לך את הלב כל פעם מחדש – הילד הפגוע, הנער האבוד, האישה מהמקלט לנשים מוכות, הקשיש המוציא את ימיו בדירה עלובה – וכל סכום קטן, כל התנדבות קטנה, ממילא ירגישו כמו תחיבת אצבע בחור בשעה שהסכר כולו כבר קורס.
ואני ו-150 השקל שלי הם סתם קנה-קש שהטובעים האלה נאחזים בו כי הספינה הגדולה – המדינה – מוכנה לממן כל מעון חלופי, מטוס ממשלתי, גחמה קואליציונית וקבוצת לחץ אפשרית, אבל לא שירותי רווחה הגיוניים או עובדות סוציאליות. ששובתות כבר שבוע שני ברצף כי דורשים מהן לטפל ב-300 תיקים בחודש תמורת 6,000 שקל מעליבים, בשעה שלשכות הרווחה קורסות עקב עלייה של 68 אחוז בכמות הפניות בחודש יוני בלבד.
מה נשאר? נשארתי אני. עם ה-150 שקל שלי בתוספת רגשות אשם חינם. כי בסוף אלה אנחנו – ורק אנחנו – שמרגישים אשמים. ובסוף-בסוף, אנחנו נפסיק לענות למספרי טלפון לא מזוהים.
גוגל, אם זה אתם, פשוט סמסו לי.

(פורסם ביוני 2020)

 

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s