קורונה בלוז

טור קורונה בלוזאלוהים, הקורונה עלתה מדרגה נוספת! אני לא מדבר על רמת הבידוד, מספר החולים, המאושפזים או המשתעלים לתומם, ואפילו לא על המקרה הקשה של שירה המונית על מרפסות גני-תקווה; לא, אני מדבר על עלייה דרמטית במספר המדוכאים. מספר המלנכוליים. מספר המבואסים מהתחת. מספר הפשוט-עצובים-נורא.
חתיכת זינוק. אני יודע, כי גם אני קיבלתי (מעצמי) את הבשורה המרה לפיה אני נדרש, בשלב זה, להיכנס לדיכאון של 14 יום לפחות. נכנסתי, ברור שנכנסתי. אני לא צריך את השב"כ אצלי בדלת.
האמת, לא ראיתי את הדיכאון הזה מגיע. כשעסקי הקורונה רק התחילו כשמועה מזרח-רחוקית אקזוטית הייתי עדיין חצי-משועשע (אלוהים, שוב הסינים האלה, עכשיו הם מייצרים גם מחלה באיכות ירודה!). אחר כך הייתי סקרן (אלוהים, זה מתפשט? עד לאן זה עוד יגיע – הונג קונג?). אחר כך הייתי מאוכזב (אלוהים, מה, לא נוסעים לסופשבוע באירופה? רציני? לא הגזמנו לגמרי?). אחר כך מבוהל (אלוהים, זה פה! נמצאה חולה אחת בישראל!), מפוחד (אלוהים, זה בכל מקום! זה לידי! סוגרים את המדינה, ועוד לא קניתי מספיק פסטה!) ועכשיו מגיע השלב האחרון: פשוט מדוכא (אלוהים, יודע מה? לא חשוב, לך טפל דחוף בדבר הזה, אנחנו כבר נסתדר פה עם כל השאר).
זה שלב העצבות המתמשכת. שלב הקורונה-בלוז. השלב שבו אתם מבינים שהדבר הזה לא הולך לשום מקום, שהעולם נסגר עד להודעה חדשה ומאיים לסגור גם אתכם, שאין מקום אחר, ושהאנושות עברה לחיות כולה כמדינה אחת טוטליטרית, דכאנית, חולה ואובדת-עצות; מדינת קורונה.
והחיים בקורונה לא פשוטים. זו מדינה שונה לגמרי מכל מה שהכרתם (אבל באופן מוזר, גם פה נתניהו ראש ממשלה, והוא אפילו די טוב בזה! מקום מוזר, כבר אמרתי), ואם הייתי צריך לעשות רשימה, בסדר עולה, של הדברים הכי קשים להתמודדות במקום החדש הזה, אני מניח שהיא הייתה נראית ככה:
3. קורונה היא גטו. אין לאן לברוח. חו"ל נעול על מנעול, וכדי להימלט מקורונה אני אצטרך לשלם לאיזה מבריח שייקח אותי בסירת גומי באישון לילה לחוף האירופאי הקרוב, רק כדי לגלות שגם הוא נכבש על ידי כוחות השלטון הקורוני.
2. הילדים בבית. קורונה דוגלת בשיטת החינוך הביתי, ואם שקלתם פעם הסבה להוראה, גננות, ניהול פעלתון, רעיית עיזים, ניטרול מוקשים או גילום דמותו של הענק הירוק הזועם – אתם יכולים להפסיק לשקול. הגעתם. הוסמכתם. אתם שם מדי בוקר. כנראה לכל היום.
1. אסור לגעת במשטחים. לעזאזל, חיים שלמים שאני נוגע בהם והם מעולם לא התלוננו, ועכשיו אני צריך ממש לזכור לא לשים את הטלפיים שלי, בלי שום מחשבה נוספת, על איזה מעקה פומבי? אלוהים, הקורונה באמת לקחה הכל, כולל המשטחים. אהבתי אותם כשהם עוד היו.
אבל בואו; זה הרי הרבה יותר משלושת העניינים האלה. ומסביבי עוד ועוד אנשים מתחילים לדווח על סימפטומים דכאוניים. על איזו עצבות כללית, תחושת ריקנות מוזרה, הבנה מפחידה שהעולם נכנס – כמו באגדת ילדים עם סוף רע – לאיזה חורף נצחי שמקיף את כל הממלכות ועשוי להימשך נצח או שניים.
ואתם הולכים עכשיו, אם בכלל, ברחוב השומם למחצה, מסביבכם מקומות סגורים ודלתות נעולות, אנשים ספורים שולחים זה לעבר זה מבטים חשדניים ושומרי-מרחק. ואתם מרגישים שעברתם לחיות במציאות אלטרנטיבית משונה, תחת איזה מצור, ספק מלחמה, אולי סצינה מסרט שראיתם פעם על היום-שאחרי, ועכשיו הוא לגמרי היום ואתמול ומחר.
ואין טעם לתכנן יותר מדי קדימה, כמו שאין טעם לחשוב אחורה – ועדיין אתם נתקפים בנוסטלגיה לטווח קצר; כי פתאום עולה בכם איזה געגוע לכל מה שהיה, עד לפני רגע, חיייכם המוכרים: יומיום שפוי של שגרת עבודה, יציאות, נסיעות, תכנונים, חברים, אירועים, ילדים במינונים אפשריים – כל הקיום העצבני והמייגע הזה של החיים במלוא רגילותם, החיים שעליהם ידענו להתלונן בלי סוף ועכשיו נותר לנו בעיקר להתגעגע.
ולהרגיש שהעולם הישן ההוא הולך ומתרחק, ושאולי זה באמת הזמן להימלט אל תוך מקום פנימי יותר, לקרוא ספרים, לחשוב, לכתוב, אבל אתם פשוט לא יכולים להפסיק לראות חדשות ולגלול את הרשתות החברתיות שלכם. וכולם שם מדברים וצועקים, אבל אף אחד לא באמת אומר כלום. לא משהו שבאמת יכול לעזור.
ואנשים רוצים שיעזרו להם. שיעודדו אותם. שיגידו משהו שיגרום להם להרגיש טוב יותר. ומה אני אגיד לכם – ולעצמי – שיגרום לנו להרגיש טוב יותר? בואו ננסה להסתכל על זה ככה: תמיד חשבנו שדור הסבים והסבתות ראה הרבה יותר סבל ומראות לא-ייאמנו מאיתנו; מלחמות עולם, מלחמות עצמאות, הפצצות בערים, שפל כלכלי, מחנות קפריסאיים, צנע, מעברות. חשבנו שאנחנו כבר הגענו – או המשכנו – לעולם מתוקן שרק יילך וישתפר: אינטרנט, גלובליזציה, שמיים פתוחים, טלפונים חכמים, גל גדות.
ובכן, סבא וסבתא אהובים (שאליהם אסור לנו עכשיו להתקרב), תשכחו מזה. אנחנו ראינו – וכנראה עוד נראה – לא פחות אירועים לא-ייאמנו מכם, ובזמן קצר בהרבה: ראינו טילים משייטים מעל ראשינו, את שני המגדלים הגבוהים בעולם קורסים, את האקלים העולמי נחרב, את האנושות הופכת לבטריה של תאגידי ענק טכנולוגיים, את דונלד טראמפ, ולקינוח גם מגיפה עולמית בהיקף מלא.
נדמה לי שניצחנו, לא? שהחיים שלנו – בתקופה שהולכת ומסתמנת כמשהו שהיסטוריונים עוד יקראו לו "ימי הביניים 2.0" – בכל זאת מעניינים ולא-ייאמנו עוד יותר משלכם. וכל הדברים שראינו ושרדנו – ביחד – הפכו אותנו חזקים ומחושלים וגמישים יותר. טילים התפוצצו מעלינו? אנחנו נשרוד גם את המגיפה.
ולחכם הסיני ההוא שאיחל לנו לזכות לחיות בזמנים מעניינים, אנחנו יכולים רק להגיד: חמודי, קיבלנו את המלצתך, ויש מצב שגם קורונה. אז קח שני מטר אחורה. תיכף נשוב.

(פורסם במרץ 2020)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s