מתנצל מראש, אבל יש לי את הבעיה הזאת שנסחבת איתי כבר כמה עשורים, שאני ממש מחבב את אברי גלעד.
לא יודע; אני מניח שזה קשור לגדילתי על ברכיו הגרומות אי-שם באייטיז ולכמה שיחות מלבבות שיצא לי לקיים איתו מאוחר יותר, אבל האיש, בלי קשר לעמדותיו, הוא בעיניי חמוד. ושנון. ומשכנע.
וטועה, כמובן. טועה לגמרי רוב הזמן.
אבל זה לא מפריע לי. גלעד הוא איש מורכב וחכם, וגם נראה טוב במכנסיים קצרים, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על מרבית בני גילו.
לכן קצת הצטערתי בשבילו השבוע, כשעמנואל אלבז-פלפס, כתבת החוץ של ערוץ 13, כתשה אותו לטרטר, לעסה אותו למסטיק וניגבה איתו פאנלים.
הכל התחיל זמן קצר אחרי שנשרפה כנסיית נוטרדאם בעקבות קצר חשמלי במהלך שיפוצים במקום, וגלעד טען בתוכנית הבוקר שלו שמדובר בכלל בהצתה מוסלמית וש"כל האירופאים שקרנים". עמנואל אלבר-פלפס, שישבה לידו באולפן, תיקנה אותו מייד: "זה חד משמעית לא נכון", אבל גלעד התעקש שהוא יודע טוב יותר מחקירת הרשויות בצרפת, ואפילו הוסיף בראיון שנתן בסוף השבוע שעבר לעיתון זה ש"השנה היו 11 מקרים של הצתות בכנסיות בצרפת על ידי איסלמיסטים" וש"המוסלמים באו לאירופה כדי להשתלט, לאנוס ולעשות את כל הדברים המחרידים שהם מביאים מארצות מוצאם".
נו. בתגובה, אלבז-פלפס פרסמה פוסט ארוך שבו עברה על כל מקרי השריפות בכנסיות בצרפת בשנה האחרונה והראתה שגלעד פשוט הוזה; כמעט שום הצתה על רקע דתי. וחוץ מזה, לטעון שכל המוסלמים באו לאירופה לאנוס? זה כבר נשמע, אפעס, קצת גורף. ייתכן ששניים-שלושה מהם באו לאירופה סתם כדי להתחיל חיים חדשים?
זה היה מביך בשביל גלעד, בעיקר כי אלבר-פלפס לא התווכחה איתו על דעות ותחושות, אלא הביאה עובדות ברורות ואובייקטיביות, וחבטה בהן על ראשו כמו עם נייר עיתון מגולגל.
עכשיו תראו; כל אי-הנעימות הזאת יכולה היתה להיחסך לגלעד אם הוא רק היה מואיל, בזמן אמיתי – כלומר בשידור ההוא, שבו הודיע על דעת עצמו שמדובר בחבלה איסלמיסטית – לסתום. פשוט לסתום. לא להגיד כלום. לחכות עד שדברים ייחקרו ויתבררו, ורק אז לדבר.
אבל גלעד לא סתם. הוא דיבר. וטעה.
בדיוק כמו שמקהלת ענק זועמת של ישראלים מהצד הימני לא הצליחה לסתום בערך עשר שניות אחרי פרסום החשד לאונס הנורא של הילדה בת השבע, לקחה לידיים קילשונים ולפידים ותבעה בקול גדול לשרוף, לסקול, לרוצץ, ולחבר לארבעה סוסים שידהרו בכיוונים מנוגדים את החשוד מחמוד קטוסה, שכמובן "אנס אותה כי היא יהודייה", כפי שצייצו רבים.
והאונס המחריד הזה – שהוא מחריד באלף דרכים לפני שמגיעים לדרך ה-1,001 – הלאומנית, בהנחה שהיא בכלל רלוונטית – הפך מייד להשתוללות חסרת תקדים שהזדעזעה, קודם כל, מעובדת היותו של החשוד פלסטיני.
הרעל הזה פוזר היטב בכל רחבי הרשתות החברתיות, כשמנצחי טקס ההתקרבנות המסורתי ינון מגל ושמעון ריקלין שוב מובילים את ההמון המשולהב לזעוק שיש פה חשוד ערבי, ולפיכך הוא – והתקשורת – אשמים, ולפיכך דינו אחד, ולפיכך תנו בלייק.
כי אפילו אונס של ילדה הוא כרגע רק כלי נשק נוסף במלחמת השמאל-ימין העקובה מצרחות ופוסטים ויראליים. והמעשה עצמו? למי איכפת כל עוד יש לו השתמעות לאומנית. מאות מקרים של תקיפות מיניות, ועשרות תקיפות של ילדים – כולל הילדה בת הארבע וחצי שנאנסה באפריל השנה בירושלים, על פי החשד בידי תלמיד ישיבה – זכו לאפס כותרות. אבל פלסטיני חשוד באונס? יאללה, לשרוף להם ת'כפר.
רק שאז קרה משהו: כתב חדשות ערוץ 13 יוסי אלי פרסם פרטים שהטילו ספק משמעותי במעצרו של קטוסה כחשוד, כולל עדויות שמראות שקטוסה היה באותו זמן במקום אחר בכלל.
ביום שלישי השבוע כבר שמטה התביעה הצבאית את כתב האישום וביקשה לשחרר את קטוסה ממעצר.
אופס.
אז מה עושים עכשיו, אחרי שהאשמנו, התלהמנו, הרשענו ודרשנו גזר-דין מוות? ובכן, בדיעבד, אם ריקלין ומגל רק היו סותמים לרגע ולא מתנפלים על המקלדת בשנייה ששמעו על אירוע שנסיבותיו טרם הובהרו, הייתה נמנעת מהם חלק מהמבוכה (לא שנראה, בשלב זה, שהם מסוגלים למבוכה).
אבל הם לא סתמו. הם הסתערו, בדיוק כמו גלעד, שהעיד על עצמו באותו ראיון ש"אני כותב מה שמתבשל בי רבע שעה. כותב בשש דקות ומשגר לעולם"
ולמה לחכות יותר משש דקות? למה לקחת נשימה עמוקה ולספור עד, אפילו – סתם זורק מספר – עשר, כשאפשר לרתום את מיטב דעותיך הקדומות לאיזה מסע דה-לגיטימציה לקבוצת אוכלוסיה שלמה ולהוליך אחריך המון משולהב ומלייקק גם אם תיכף יתברר שאתה, עובדתית, טועה ומסית?
אבל אף אחד כאן כבר לא מוכן לעשות את הדבר הבסיסי והבוגר הזה: לסתום לרגע, וללמוד את הפרטים, ורק אז להגיד, למשל, שרבאק, גם אם קטוסה היה רק מעורב במעשה ואין מספיק הוכחות להרשעתו – כפי שטוענת הפרקליטות – עדיין מדובר, ספציפית, ללא קשר ללאומיותו, בחלאת-אדם.
אבל אף אחד כבר לא מוכן לחכות את השנייה הנוספת. אף אחד כבר לא מוכן להגיד לעצמו שכשילדה בת שבע נאנסת ואין לו שום דבר מבוסס לומר בנושא – וזה באמת מקרה קלאסי של "אין מילים" – עדיף פשוט לסתום.
זו, אגב, עצה טובה שקיבלתי די מזמן: בתור התחלה, סתום. הגעת למקום עבודה חדש? לחוג חברתי חדש? לארץ חדשה? קודם כל סתום, תסתכל מסביב, תבין משהו.
וזה נכון גם לגבי אירועים אקטואליים נפיצים מהסוג שצף כאן על בסיס שבועי. קודם כל לסתום. לנסות להבין, לקושש עובדות. קודם כל להתעלם מהקלות הבלתי נסבלת של הריצה למקלדת, ההקשה הנזעמת והלחיצה הפזיזה על Share.
לומדים את זה בדרך הקשה. גם אני למדתי. צייצתי בעבר שטויות מעליבות, מתלהמות, מוטעות, ברגעים של אקטואליה רותחת שמעלה אצל כולנו, כמקובל, את סף חמימות המוח. והייתי מספיק אכול חרטה כדי ללמוד, לפחות, קודם לסתום.
השבוע סתמתי. זה היה די יוצא דופן, כי כמעט כל השאר ביצעו את הריקוד השבטי האוטומטי שלהם. פוליטיקאים ישראלים, כמובן, כבר לא מסוגלים למשהו שאיננו פליטה מוקדמת (ליברמן מייד לאחר פרסום החשד לאונס: "פיגוע מתוכנן היטב"), כי הם חיים בעולם שבו נשיא ארה"ב קודם כל מצייץ ורק אז הולך לצאת אידיוט.
אבל כל השאר, כולנו, יכולים לחזור ולאמץ את הפריבילגיה והזכות הגדולה שבלסתום לפני שמדברים.
הנה, רק תראו את בני גנץ; זו הייתה התקופה הכי טובה שלו.

(פורסם ביוני 2019)