השבוע רצתי שלושה קילומטר רצוף, ועכשיו אני לא אספר לכם על זה.
כן, אני עומד להיות הישראלי הראשון שהתחיל לרוץ ולא אכל לסביבתו את הראש עם "התחלתי לרוץ", "אני יוצא לריצה" ו"מישהו ראה את הטרנינג שלי?". יודעים למה? כי לא באמת התחלתי לרוץ. ולעולם לא אתחיל.
כלומר, יצא שהשבוע רצתי על ההליכון בחדר הכושר שלושה קילומטרים שלמים ברצף – באמת, אין צורך, תשמרו את מחיאות הכפיים ליום שבו אני אצליח להגיע לשם יותר מפעם בשבוע – ולגמרי יכולתי להמשיך לרוץ עוד.
השאלה היא בשביל מה, לעזאזל.
כלומר, זה לקח לי 20 דקות לרוץ את שלושת הקילומטר האלה במהירות קבועה של 8.8 – אין לי מושג 8.8 מה, אבל זה מה שמד-המהירות של ההליכון הראה, אז אני מניח שמדובר ב-8.8 מחשבות לדקה על להפסיק עם זה ברגע זה.
כעבור עשר דקות ריצה הרגשתי שאני הולך להתעלף. כעבור 15 דקות זה עבר, התייצבתי על עצמי, והרגשתי שאני יכול להמשיך לרוץ לנצח. ובאמת המשכתי לנצח – כלומר לעוד חמש דקות שלגמרי הרגישו כמו נצח – תוך שההליכון משמיע קולות רפטטיביים של יולדת, ואז הפסקתי, כי כמה אפשר.
כל הריצה הזו מתברגת בקלות לחמישיה הפותחת של הדברים הכי משעממים שעשיתי בחיים, תיכף אחרי החלפת מסנן לתמי 4, ביקור של שעה באגם ירוחם ודיון עם האישה על סגולות הגבינה הצהובה "נועם" מול הגבינה הצהובה "עמק" (ספוילר: אין חומרים משמרים מול יש טעם).
ריצה היא שיעמום נוראי. באמת. פשוט בלתי נסבל. אחרי שהשלמתי את שלושת הקילומטר האלה בזיעת אפי חשבתי לרגע על כל האנשים שהתחילו לרוץ מרתון, כלומר 42 קילומטר, ו… לעזאזל, מה זה זה? זה פי 14 ממה שעשיתי זה עתה! ורק שאלה אחת הטרידה אותי: איך הם לא נרדמים באמצע? כלומר, הקושי בריצה לאורך זמן הוא לא בהכרח פיזי; הוא פשוט שזה משעמם – סליחה על הצרפתית שלי – תחת. ריצה היא אירוע מרתק כמו בהייה במים ששמת להרתיח על הגז.
עכשיו תראו; אני לא מנסה להסתבך פה עם אף אחד, וגם ברור לי שריצה הפכה לסוג של דת חילונית ולסמל סטטוס, ואני אישית מכיר לא מעט אנשים, חלקם על סף הנורמטיביים, שממש מסתובבים בפומבי עם חולצות ועליהן כיתובים כמו "חצי מרתון נווה דקלים", "טורקי סובב אותי" ו"מירוץ הלילה של אתי", כאילו מדובר בעיטורי גבורה.
מעבר לזה, אנשים מתפייטים על ריצה כאילו שבעצם הפעולה של הזזת רגליים, רק במהירות גדולה יותר, יש משהו נשגב. סופרים כמו הרוקי מורקמי כותבים ספרים שלמים כמו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ריצה" (ספוילר: על עצמכם), וכל ראש מועצה מקומית זניחה בפאתי מעלה-גרה-עילית מכריז על מרתון עירוני שלכבודו תיסגר העיר לציבור תושביה ותימסר לידי גברים בטייטס ושוקיים באיזולירבנד.
אני חווה את זה באופן אישי סביב ארבע-חמש פעמים בשנה, כשרון חולדאי – ראש עיר שהצבעתי לו מתוך תסמונת שטוקהולם סטנדרטית – מכריז על מרתון ספונסר-כלשהו נוסף בעיצומה של שעת-שיא לחוצה כלשהי, ושלל שוטרים ופקחים נפרשים סביב הבניין שלי וחוסמים את כל הכניסות והיציאות בתואנה של "מרתון, סע בדרכים חלופיות, יש שתיים כאלה באזור כוכב יאיר".
כתוצאה, מוטל עוצר כללי על העיר – להערכתי יש כאן מצב לתביעה ייצוגית בסעיף הפרת חופש התנועה – בזמן שכמה אלפי משועממים נעים על הכבישים ברגל ומרגישים שעשו משהו עם החיים התקועים שלהם מלבד להשניא את עצמם עוד יותר על בני משפחתם.
כל מאניית הריצה הזאת – שאני חי לצידה כבר שנים – הייתה נשארת מיותרת ותמוהה מבחינתי, אלמלא צנח בשבוע שעבר בתיבת הג'אנק שלי מייל שכותרתו: "הצד האפל של קבוצות הריצה".
הופה! קודם כל התפלאתי, כי לא ידעתי שיש להן יותר מצד אחד – רבאק, אתם מסתכלים פה בסך הכל על חבורות בורגנים שנפגשים בשש בבוקר באיזה פארק כדי להחליף מתכונים למניקור ושעוני דופק, תוך שהם מדשדשים בקצב זחילתה של הבחורה המלאה שהמדריכה התעקשה לצרף לקבוצה מטעמים הומניטריים – אבל "אפל"? מה כבר יכול להיות אפל בקבוצת ריצה? "אפל" כמו אביר? או מה?
פתחתי את המייל, ומה אתם יודעים; שוב לא סיפרו לי, אבל – אתם יושבים? – מתברר שקבוצות ריצה הן עכשיו, ובכן, טינדר לאנשים נשואים. לא פחות.
כלומר שבעודם רצים – או לפחות מקרטעים במעלה איזו גבעה – אנשים בקבוצות האלה ממש מנהלים זה עם זה רומנים שלמים מחוץ לבית (וזה היופי שבקבוצות ריצה: הן מחוץ לבית!), ובקיצור: אלה יותר קבוצות שכיבה מריצה, והאנשים בקבוצות האלה כנראה הרבה יותר בקטע של קבוצות מאשר של ריצה.
לא היה לי מושג.
ולא תגידו שלא הייתי בקבוצת ריצה. דווקא ניסיתי פעם, אבל אולי פשוט עשיתי את הדבר הלא-נכון וניסיתי ממש לרוץ במסגרתה. זה היה, כמובן, סיוט, כי זה חייב אותי להגיע לפארק בשש בבוקר ולהתחיל לרוץ. מאפס לריצה בשש בבוקר, אם תצליחו לדמיין. וזה עוד היה החלק הטוב.
כי החלק הרע היה שתוך כדי ריצה, נאלצתי ממש לדבר עם האנשים בקבוצה. להתמנגל. זה היה כמו כל אירוע חברתי שאני מסוגל לצלוח בתנאים חשוכים מספיק ואחרי ששתיתי מספיק, רק שכאן זה התבצע באור יום מלא ואחרי ששתיתי, אם בכלל, קפה אחד.
וסליחה, מי בכלל מסוגל להתחיל לדבר בשש בבוקר? או בשבע? אלה שעות שבהן אני מסוגל, ביולוגית, להניד ראש, לנהום, לנחור או לכייח.
כך שסבלתי מאוד בקבוצת הריצה אבל לא ויתרתי לעצמי – כי אני לא הטיפוס שמוותר – משך שלושה שבועות. ואז ויתרתי, כי איך אני תמיד אומר לילדים? אסור לוותר, אלא אם ממש לא בא לכם, ואז תוותרו.
והנה מתברר שכל הזמן הזה לא ידעתי שהמון נשים להוטות בטייטס ממש חיכו שאני אגש אליהן. בריצה! בשש בבוקר!
בכל מקרה, לא נראה לי שאני אצטרף שוב לקבוצה. כבר התרגלתי לעשות את הספורט שלי לבד, עם אוזניות, תוך שאני מדמיין שאני בונו המתרוצץ על מסלול מהבמה לתוך הקהל באיצטדיון.
כי הדרך היחידה להעביר ריצה היא לדמיין שאתה לא שם. או באמת לא להיות שם, אלא עם המאהבת שלך מקבוצת הריצה. שורה תחתונה? ריצה זה לא ספורט אלא סוג של שינה או חילופי-זוגות או אכילת ראש לחברים שממש לא איכפת להם מהריצה שלך. שנתקדם למשחקי קופסה וסטריפ-פוקר?

(פורסם במרץ 2019)