ביום שני השבוע התוודה בפניי חבר על משהו אינטימי שלא נהוג לשתף בו. "לא יודע, בחיים לא הייתה לי שום בעיה עם אל על. כל הטיסות שלי איתם היו בסדר גמור", הוא אמר, ואני מייד התוודיתי שגם אני – מי טו – הוטרדתי לא פעם מהמחשבה שאל על יצאו לגמרי בסדר איתי לכל אורך חיי הבוגרים.
אני יודע; אתם עומדים לקפוץ עכשיו עם הסיפור קורע-הלב ומקפיץ-הפיוזים שלכם, שבמסגרתו אל על החזיקו אתכם בשדה משך 15 שעות, שלחו לכם את המזוודה לפוקיפסי, העבירו אתכם – באוויר – למטוס מקרטע של חברת התעופה הלאומית הבחריינית, גרמו לכם להחמיץ שתי טיסות המשך להמשך חייכם, ולבסוף הציעו כפיצוי אריזת גביע חומוס בלי גרגרים של מעדני מיקי. והוא היה מקולקל!
בסדר.
אני משוכנע שכל זה – וגרוע בהרבה – קרה, קורה ועוד יקרה לישראלים מסוימים שיישבעו אחר כך, לא רק באמא שלהם אלא גם בפוסט המפורט שלהם בפייסבוק, שלעולם, בשום אופן – גם אם השתלת הכבד מצילת-החיים של בנם היחיד תהיה תלויה בזה – לא יטוסו אל על.
אבל לי זה לא קרה.
כלומר, היה המקרה ההוא שבו הם דחו לנו ביום שלם טיסה חזרה מפריז לת"א, אבל אחרי שסיימנו לקלל את האמ-אמא שלהם (גברת על, אם את קוראת את זה, סליחה) יצאנו למסעדה מצוינת והרווחנו עוד לילה בפריז – ותודה לכם על זה, אל על.
וחוץ מזה, הם תמיד השתדלו – ולרוב הצליחו – להיות נחמדים, שירותיים, לבוא לקראתי כשאני מתעורר בשעה לא סבירה באמצע הטיסה וניגש, טרוט-עיניים, למטבחון, ומתחנן לאיזה קפה ועוגיה. הדיילות תמיד היו מקצועיות ומשתדלות, הדיילים תמיד היו, נו, סטרייטים, והטייסים – אין לי מושג לגביהם אבל במערכת הכריזה הפנימית הם תמיד נשמעו כאילו הם יודעים מה הם עושים, כי זה מה שהם עשו גם ב-82' וב-67' וב-48' ולך תזכור מה זה היה.
בקיצור, אל על היא מבחינתי חברת תעופה באה-בחשבון – אם יש כרטיס במחיר הגיוני (אין, כמובן. אבל אף פעם אין, בשום חברת תעופה באף זמן. כשאני צריך לטוס – גם אם בפברואר לבירוביג'ן – תמיד מתברר שזה "שיא העונה") ולוח הטיסות שלהם חופף ללוח רגשות האשמה שלי.
אבל אל על היא כנראה החברה הישראלית השנייה הכי שנואה בישראל (תיכף אחרי החברה החרדית), וישראלים מוכנים לחרף את נפשם ולטוס בעגלות מעופפות – וגרוע מזה, באליטליה – רק לא להתקרב לאל על.
וייתכן – אני לא טוען שלא – שאל על הרוויחה את זה. בכל זאת אתם מסתכלים על שיאנית העולם באיחורי טיסות נכון לאוגוסט 2016 (מאז יש מצב שהם הידרדרו), ובאחת ממחזיקות הגביע העולמי בענף שיבושי וביטולי הטיסות. וכן, יש גם את העניין הקטן הזה עם חרדים שעולים למטוס בעיניים עצומות ומסרבים לשבת ליד בנות מינם – בני האדם – כי הם מקבלים את ההוראות שלהם באוזנייה ישירות מאלוהים ולא משום דיילת.
וקל להסתבך איתם ולנסות לפתור את הבעיה באמצעות כניעה לגחמותיהם, בעיקר כשכל מה שכולם רוצים זה, איכשהו, להמריא כבר.
וקל, בכלל, להסתבך עם ישראלים.
כי אל על, בואו נזכור, היא חברת התעופה שלקחה על עצמה – כאילו יש לה ברירה – להתעסק עם קהל הלקוחות כפוי הטובה והבלתי אפשרי ביותר בעולם: איתנו.
וישראלים – אתם יודעים כי נתקלתם בהם בעבר – הם לא תמיד, במאה אחוז, טיפוסים של ציות להוראות, הישמעות להנחיות, שמירה על כללים וישיבה שקטה במקום אחד לאורך זמן.
הו לא. אנחנו הרי אומת הסטארט-אפ, ולא היינו מגיעים לשום מקום אם לא היינו עושים את הבלגאן המפורסם שלנו בכל מקום, ועוד מאמינים שזה חינני ונחוץ.
עכשיו; לא נתווכח, חלילה, עם מי שאנחנו, כי כבר לא נשנה אותנו – אבל בואו רק נאמר שהעניין עם טיסות מסחריות בכלל הוא שהן די מבוססות על היצמדות אדוקה להנחיות, הוראות וכללים, ישיבה במקום ושמירה על איזה סדר ומשמעת אם אתם ממש מעוניינים להמריא ולנחות בשלום.
כך שישראלים – ככלל, כן? כי כפרטים, כל אחד מאיתנו הוא זהב טהור – הם לא לחלוטין הקהל האופטימלי לטיסות מסחריות. יודעים מי כן? יפנים, סינים, קוריאנים, תאילנדים, סינגפורים – עמים שהיצמדות צייתנית לפרוטוקול היא משהו שהם לוגמים עם חלב אמם. זו כנראה הסיבה שחברות התעופה האסיאתיות הן תמיד הטובות והיעילות בעולם.
אבל כשזה מגיע לחברות תעופה מערביות – פחות או יותר כולן – אתם מסתכלים על גופים שכל התחייבות שתקבלו מהם להעביר אתכם בין מדינות מסוימות בתאריך ושעה מסוימים היא, בעיקרון, פייק-ניוז מוחלט עד שלא יוכח אחרת.
זו הסיבה שכל סיפור אימה ששמעתם או סיפרתם בעצמכם על מה שקרה לכם באל על יכול להישמע – ולמעשה מושמע – גם על חברות כמו יונייטד, אייר-פראנס, סוויס ובריטיש, והרשימה עוד ארוכה. ותמיד יימצאו האנשים שיישבעו בשמה של חברה מסוימת ויחרימו אחרת, ותמיד יהיו לנו את חברות הלואו-קוסט, שמבטיחות מלכתחילה שגם כשתישנקו למוות במושבכם לא תוגש לכם כוס מים בטרם תשלמו חמישה יורו תמורתה. ובסוף, עולם התעופה המסחרית הוא רק המסדרון הצר, הצפוף והקלאוסטרופובי שכולנו מוכרחים לחצות בדרכנו לעולם ראשון או שלישי יותר.
אל על לא טובה או גרועה יותר מחברות תעופה מערביות אחרות. להערכתי, רוב הזמן היא משתדלת יותר, ובעברית. לעיתים קרובות ההשתדלות לא מצליחה – בעיקר בגלל בעיות מבניות וחוזיות של החברה מול עובדיה, אבל במידה מסוימת גם בגללנו. אנחנו, שהחברה הזו מעוררת בנו, איכשהו, אמוציות לחלוטין לא פורפורציונליות ואיזו דריכות רגשית שאינה קשורה בכלל לעולם היחסים שבין צרכן לחברה מסחרית.
למה? אולי כי היא נתפסת – וגם עובדת בשימור תפיסתה – כ"שלנו" (היא כבר מזמן לא, כמובן. היא חברה ציבורית בבעלות פרטית בעיקרה). ואנחנו מצפים ממה ש"שלנו"להיות טוב יותר, לפחות כלפינו. אבל בואו; אל על עדיין טובה יותר מנבחרת ישראל בכדורגל, לא? או ממירי רגב בטיימס סקוור.
כי לא כל מה ש"שלנו" מסוגל להתחרות בליגה העולמית. אל על מתחרה. היא לא מנצחת, אבל היא עושה את העבודה – ותעשה אותה טוב יותר אם רק נפסיק לכעוס כל כך עוד בטרם עלינו למטוס, ואם היא רק תוודא מבעוד מועד עם לקוחותיה החרדים שמקום הישיבה שלהם מקובל עליהם.
אז בואו לא נעשה לאל על הנחות, אבל גם בואו נפסיק עם תועפות הרגש הטעון הזה לגביה. בסך הכל חברת תעופה ככל החברות. והבעיה האמיתית שלנו היא ממילא לא באוויר; היא במה, לכל הרוחות, עושים עכשיו עם הילדים באמצע אוגוסט חמישה ימים בליסבון.

(פורסם ב-6.7.2018)