או, שלום לכם. אתם תופסים אותי בדיוק בזמן שאני מרסס את קירות חדר השינה שלי ושל אהובתי במוצר איכות נוסף מבית "יעקבי" המבטיח להסיר עובש מהקירות תוך חצי שעה וגם עומד בהבטחתו ומסיר אותו, למשך כחצי שעה. אחר כך העובש חוזר, וגם מביא איתו חברים.
זו לא אשמת יעקבי, מוצרי הניקיון וההדברה שלהם באמת מעולים וגם טעימים (באופן אישי אני מיואש כל כך כשאני כבר מגיע להשתמש באחד, עד שאני תמיד לוגם קצת כדי לסדר לעצמי סוטול נעים) אבל תבינו; הבית שלנו כבר בן שלוש, וזה בהחלט הזמן שלו להתחיל לקרוס; עובש ממלא את הקירות, הרצפה מתנפחת (זה היופי עם פרקט; באותו כסף אתם מקבלים רצפה וגם מתנפחים!), ניצני חלודה מלבלבים באמבטיה, ומשהו במערכת החשמל גורם לה להתרסק שוב ושוב – אומרים לי שזה בגלל שאולי "חסרה פאזה" ואני לא יודע מה בדיוק עושים עם המידע זה למעט פרסום אפשרי של מודעה תחת הכותרת "פאזה, את חסרה".
הבית הזה גמר. טוב, נו, הוא כבר בן שלוש, ואני מניח שזה גיל יפה ומכובד בהחלט בשביל משהו ששופץ על ידי ישראלים לאורך קצת יותר משנה – פרק-זמן בהחלט קצרצר יחסית למשהו שישראלים הבטיחו לגמור לשפץ בחצי שנה גג.
ואני מניח שאני צריך להרגיש בר-מזל על שלקח לי רק שנה לשפץ, ואחר כך היו לי עוד שלוש שנים טובות לגור בנכס, כי חבר טוב שלי – שעשה את הבלתי ייעשה וקנה דירה מקבלן, שזו המקבילה המקומית לקניית מיאו מחתול (כלומר, בטוח שהוא יעשה אחד, וגם בטוח שזה אף פעם לא ירגיש כמו שלך) – סבל הרבה יותר.
למעשה, הובטח לו שהדירה תהיה מוכנה בזמן, ואכן, רק שנה וחצי אחרי מועד המסירה הם היו עדיין בדירה השכורה הקודמת שלהם, שבעליה עשה להם מערוף ואפשר להם להמשיך לגור בשקי שינה ליד מסתור הפחים הסמוך לה. במהלך הזמן הזה, התקרה בדירה המיועדת שלהם קרסה, ארון התקשורת התגלה כאביזר נוי בלבד, והמטבח שהקבלן התקין התברר כמשהו שנמכר בסניפי טויז-אר-אס.
בסוף, כשהרגע המיוחל הגיע והדירה – על שלל ליקוייה המבטיחים – נמסרה לחבר שלי, הבנאדם הזמין הובלה אצל מוביל שהבטיח שאין לו בעיה להעביר דירה גם בגשם ("מה אנחנו, אנגליה? יהיה בסדר, קצת גשם") וביום המעבר הגיע בשעתיים איחור והסביר ש"יורד מלא גשם" ושאי אפשר לעבור היום. וגם לא מחר, כי מחר שישי והוא שומר שבת, כי שבת זה חשוב, אנשים זה לא, והחבר שלי ומשפחתו בילו עוד סוף שבוע קסום בשכונת הארגזים שהפכה לחייהם.
אבל מצבם עוד היה טוב יחסית לכל הישראלים שהגשם ההוא הטביע להם את המכונית, הפך את המעלית בבניין שלהם למפל וכיסה את קירות בתיהם בטפט של ערבסקות עובש. כי כשכולנו התפללנו לגשם, שכחנו להתפלל גם לתשתיות.
ואיש המקצוע שהזמנו כדי לשפץ לנו דירה, לחלץ לנו את הרכב, לחבר אותנו לחשמל, לנסות לשקם את הקירות העבשים או לתקן לנו את המזגן המקצר אמר שהוא יגיע בין שתיים לחמש, ובסוף טילפן בין שבע לשבע וחמישה כדי להודיע שממש תוך חצי שעה הוא יוצא מיבנה.
והרכבת, אתם יודעים, בוטלה או הושבתה, והאוטובוס תקוע במסוף, ונתב"ג בשיבושים שעליהם הוחלט לפני רגע כי בסנדוויץ' של אחד מעובדי רשות שדות התעופה התגלתה חתיכת עגבנייה למרות שהוא ביקש במפורש בלי.
ואצל כולנו יש, משום מה, סלחנות אינסופית מול כל הדברים האלה, כי היי, העובדה שכל גשם בן רבע שעה מטביע ומשתק חצי מדינה היא, כמובן, "חלק מהקסם" של המדינה, לא? והעובדה ששום דבר לא קורה כפי שתוכנן או הובטח, וכלום לא נמסר באריזתו המקורית, ושום שירות לא באמת מחויב לסטנדרט כלשהו, ואין אכיפה לכלום, גם הם "חלק מהקסם", לא?
אז בואו נדבר לרגע על הקסם-של-מדינה הזו, שעוד רגע פותחת בקרנבל אהבה עצמית אינסופי לרגל העובדה ששרדה 70 שנה בפורמט כללי של חלטורה. כי יש משהו משותף לגמרי בין הבתים המתפרקים, אנשי המקצוע שהמקצוע שלהם הוא לבוא אחר כך, והעובדה שכולנו – מהקבלן והמוביל והנהג, דרך עורך הדין, הפקיד והעיתונאי, ועד הפוליטיקאי, היועץ הפוליטי, ראש הרשות המקומית, שלל סגניו וכבוד השופטת – מעגלים פינות בלי סוף.
כי בתום 70 השנים הראשונות, התשובה לשאלה היאיר-לפידית הנצחית "מיהו ישראלי" היא אחת בלבד: ישראלי זה ההוא שמעגל פינות. ההוא שמבטיח דברים שאין ביכולתו או בכוונתו לקיים במלואם. ההוא שישיג לך מחיר. ההוא שיסדר לך, יקמבן לך, יוציא אותך, יכניס את הבן שלך, ישלח מסרון לשופטת.
ישראלי זה, בסוף, מאכער. או אחד שזקוק למאכער. אין אף ישראלי אחר באמצע. וישראל, בגיל 70, היא עדיין, במילה הקישונית שטרם לא נמצאה לה חלופה או תרופה, פרטאצ'יה. מדינת הפרטאץ'.
וזה לא מצחיק, ולא קסום, ולא באמת עובד. וזו בדיוק הסיבה שיושב כאן כרגע דור שלם של אנשים צעירים על ארגזים ומזוודות ופוזל החוצה, למקומות אמיתיים, מערביים, מתנהלים, כאלה שבהם לא אומרים לך שסמוך ויהיה בסדר, אלא אשכרה עושים שיהיה בסדר.
כך שאולי, רגע לפני שייפתחו כאן חגיגות האהבה וההערצה העצמית חסרות הפרופורציה בחסות מי שמחלטרת כרגע כשרת תרבות בהמתנה לתפקיד לאומי יותר – הגיע הזמן להתחיל לדרוש מהמקום הזה להתנהג כמו מדינה בוגרת ולא כמו טינאייג'ר בלתי נסבל. ואולי המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לבקש לעצמנו במלאת לנו 70 היא שנפסיק, סוף סוף, לוותר לעצמנו. שמילה תהיה מילה, שהתחייבות תהיה התחייבות, שזמן יהיה זמן.
בואו נכיר בעובדה שהדרך היחידה שתאפשר לשמונה מיליון איש להצליח לחיות יחד במקום יחסית קטן היא שכולם יעשו את הדרך המלאה; יפסיקו לחתוך בצמתים, לחתוך פינות, לחתוך עלויות, לחתוך לשורה התחתונה. הדרך היחידה היא הדרך האמריקאית הקשוחה, המלאה, זו שבה מקפידים בכל עניין עד הסוף, כולל האותיות הקטנות. וכשאומרים לך בארה"ב שהכניסה היא מעל גיל 18 יבדקו לך רישיון בכניסה ויעיפו אותך בלי רחמים. ושוטר שעוצר אותך על כביש אמריקאי הוא לא מישהו שאתה רוצה להציע לו, אפילו לא בצחוק, או בבכי, שיוותר לך. כי כדי ש-323 מיליון איש יצליחו לחיות יחד במקום אחד די גדול, הם זקוקים בדיוק לסוג הסדר והמשמעת האלו. ומילה זאת מילה.
ואולי, במלאת לנו 70, נתחיל להבין שגם אנחנו זקוקים למילה, כדי לשרוד. כדי להתקדם. כדי להפסיק להתפרק. כדי לעבור, סוף סוף, משלב החלטורה לשלב הזה של, ובכן, מדינה.

(פורסם ב-2.3.2018)