להיות חילונים בארצנו

טור חילונים

הסבלנות שלי בקשר לירושלים מתחילה לפקוע. למעשה, נשבר לי מירושלים. תעזבו אותי ממנה. יום ירושלים, יום העצמאות בסימן ירושלים, שבוע ירושלים במערכת החינוך, קייטנת ירושלים לילדים, פרס ישראל בסימן איחוד ירושלים, ואני מניח שבקרוב יהיו גם סימן רשום בסימן ירושלים וקולה בטעם ירושלים.
תנו לי להגיד לכם משהו על ירושלים: זאת עיר נחמדה. יפה בחלקיה. גרסה מוקטנת של רומא, גרסה מוגדלת של ורונה, בערך. נחמד שיש דבר כזה בישראל, זה טוב לתיירים.
לא שבעכו, צפת, טבריה ויפו אין חלקים עתיקים זהים לאלו שבירושלים – אבל בירושלים באמת ריכזו את רוב האטרקציות במקום אחד והשקיעו בשימור ובתאורה. יופי.
מה חוץ מזה? ובכן, כלום. ירושלים היא עיר מקוטבת, מסוכנת, ענייה ומפחידה לפרקים, וישראלי חילוני ירגיש ברחובותיה כמו זר לבן בג'מייקה – מיעוט זניח. שכונותיה הערביות, החרדיות, וגם חלק מהמעורבות הן סכנת נפשות לרובנו. מצעד הגאווה השנתי בה הוא אירוע מסכן חיים, וגלריה ירושלמית שתנסה לארח שיחה עם "שוברים שתיקה" תיסגר. בקיצור, אין לירושלים המון מה להציע למאה ה-21. אני יכול לעלות לשם לאיזה מופע, להישאר ללילה ולעוף למחרת. זו קפיצה נחמדה. טוב שירושלים שם – לא הייתם רוצים את נתניה כבירת ישראל – אבל בואו לא נגזים עם הפאתוס.
עכשיו תראו; אין בכלל ספק שירושלים היא עיר הנצח – וב"נצח", הייתי אומר (וגם רוב החוקרים היו אומרים) הכוונה ל-7,000 שנה בערך שבהן היא קיימת ובמהלכן החליפה בעלויות וידיים כמו פיג'ו 205 ישנה, כולל תקופה רומאית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, עות'מאנית, בריטית, ירדנית ולבסוף – ממש לאחרונה – ישראלית.
אז בואו; ירושלים לא תמיד הייתה שלנו וגם לא תהיה כזו "לנצח", כי אם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו (והיא עושה את זה למחייתה כבר כמה מיליוני שנים), ירושלים תמיד תהיה סחורה מבוקשת. שלוש דתות לפחות טוענות לילדים ממנה.
ולמרות כל זה, הילד שלי – בן למשפחה חילונית שאין לה שום סנטימנטים מיוחדים לירושלים (אנחנו מחבבים לא פחות את מצפה רמון, זיכרון ואכזיב) – יקדיש את קייטנת הקיץ בבית ספרו לנושא "אחדות ירושלים" שמשרד החינוך מכתיב השנה. למה לא. כלומר, יכלו להחליט להעשיר בקיץ את הילדים בנושאים כמו, נניח, אמנות, ספורט, מדע, קולנוע, מוזיקה, כתיבה, יצירה, דיבייט – אבל לא; הילדים שלכם ושלי, גם בקייטנה, בחופשה, יידרשו לעסוק בנושא החשוב היחיד בעולם (עולמו של נפתלי בנט, הכוונה): ירושלים המאוחדת והמקומות הקדושים (ליהודים) בה.
הייתי מתעלם מזה – למעשה, אני מתעלם מזה כי אני צריך את הקייטנה המסובסדת הארורה – בדיוק כמו שאני מתעלם מ"מתנות קטנות", טקסט דתי לחלוטין המפלס את דרכו ללב כל אירוע חילוני בביה"ס ובגן. למי איכפת מאי-הנוחות שאני חש, כהורה, כשבעיצומו של טקס חילוני חגיגי כולנו נדרשים לעצור לתפילה זריזה עם רמי קליינשטיין. למה מי אני בכלל. בסך הכל הורה לילד חילוני בישראל, מי שנזקק בדחיפות להשתלת ערכים, לא ככה?
עובדה; רק החודש פורסם שהמשרד לשירותי דת ישלם מכספי מדינה (בקיצור, מכספי) לזוגות דתיים על מנת שיארחו בביתם חילונים (בקיצור, אותי) לארוחות שבת ופעילויות בעלות אופי דתי. ורק לפני שבועיים פרסם ארגון "מולד" את סכומי הכסף הגבוהים שמושקעים בגרעינים תורניים בשכונות חילוניות מבוססות (רמת אביב ג', הוד השרון, רמת השרון ורעננה, למשל) על ידי החטיבה להתיישבות, גוף ממומן מכספי מדינה (בקיצור: כספי), שתכליתו הרשמית לסייע לפריפריה ותכליתו המעשית לקרב חילונים מבוססים (בקיצור: אותי) לבית היהודי או לבית יהודי, אחד מהשניים.
כי אני הרי זקוק לחינוך מחדש לפחות כמו שלפרד ושלגלן, לא? כי אני חילוני – חלק ממיעוט ישראלי שממשלת ישראל לא מכירה בנחיצותו. זו אפילו לא החזרה בתשובה כמטרה; זה ניסיון ליצור סוג של לאומיות מסורתית שעושה שימוש נרחב בסמלי היהדות כדי לחזק את התשתית הפוליטית של הימין, ולהוציא אל מחוץ למחנה ולקונצנזוס כל מי שלא מסכימים להיכנס – מרצון או בשתיקה עגומה, כמוני – אל מתחת לכיפה הסרוגה.
הרעיון הזה – כאילו החילונים הם החלק הזקוק לריפוי בחברה הישראלית – הוצג מייד לאחר ההתנתקות, כשהרב אליקים לבנון בישר בראיון לסיוון-רהב מאיר (בספר "ימים כתומים") כי מוכרחים להשתלט על החינוך החילוני. "לחינוך הלא-דתי אין תורה ואמונה שיעמידו אותו על הרגליים", פסק הרב, ואמר גם: "מי אחראי על כתיבת ספרי הלימוד מכיתות א' עד י"ב בבתי הספר הלא-דתיים? … זו הנקודה שהיתה לנו לרועץ, ועל כך צועק לנו באוזניים הקדוש ברוך הוא… המסקנה ברורה: לקחת אחריות על כלל הציבור… דאגנו כל השנים ל-20-30 אחוז מהאוכלוסייה, כלומר אנחנו, ואת השאר השארנו מופקרים לחסרי התקשורת, החינוך והמשפט הנוראיים". ולבסוף הצעתו האופרטיבית: "להקים מערכות שלאט לאט יחליפו את מערכות המדינה".
והצהרת הכוונות הזו ממשיכה עם "לנקום בחילוניות, להחזיר להם את הילדים בתשובה, להחזיר אותם בתשובה, לעשות את זה בחוכמה ובפיקחות", שכתב הרב המוביל שמואל אליהו ב-2013, ומגיעה עד ל"זכותנו המלאה להחזיר אתכם בתשובה" של בצלאל סמוטריץ' ("אמרתי בציניות", הבהיר אחר כך).
אלה הרעיונות ומשאלות-הלב שהצמיחו מנהיגי הציונות הדתית בשנים האחרונות, ועכשיו שמשרד החינוך נמצא בשליטתם הם מתחילים לטפל בפועל בתודעה החילונית, כולל פמפום אינסופי בעניין ירושלים – גם ובעיקר לילדים; כולל השחלת מובאות דתיות לכל ספר לימוד אפשרי; כולל הקמת צבא אזרחי של מחזירים בתשובה במימון ממשלתי.
ולא, אל תקראו לי "דתופוב", כי אני לא. אני יהודי, ציוני, מאמין באלוהים, הולך לבית כנסת כשאני חש צורך בכך – ואני מבקש רק דבר אחד: שתכבדו אותי כמי שבהגדרתו העצמית הוא, לפני הכל, חילוני. שתניחו לי לחנך את ילדיי לאור ערכיי, מבלי לנסות לחטוף לי אותם כשהם בביה"ס ואני לא משגיח. הניחו לי להשמיע לילדיי, בטקסי סיום שנה, שירים וטקסטים שאינם כוללים בהכרח תפילות לבורא עולם. הניחו לקייטנה (מסובסדת בכספי) להיות קייטנה – ולא כלי הסברתי לאומי. ובעיקר: הניחו לי ולילדיי. הניחו לכולנו.
ומילה לאחיי החילונים: זה הזמן לעמוד, איש איש, על משמרתו החילונית הקטנה. נתקלתם בטקסט דתי בספר הגיאוגרפיה או החשבון של הילד? גשו למנהלת. דרשו הסברים. הניחו לה לדעת שאתם חילונים גאים, ויש לכם סט רגישויות בהתאם. בדיוק כמו שהמליץ פרופ' יובל נח-הררי בראיון לנחום ברנע: "מול משהו שמטריד אותנו נשתמש בכוח שלנו. לכתוב פוסט בפייסוק וללכת להפגנה זה טוב, אבל הרבה יותר יעיל לפעול איפה שאנחנו חזקים… הכוח נמצא בכל מקום".
האמת, יודה אמר את זה לפניו.
ולמה בעצם שלא ילמדו את "מלחמת הכוכבים" בקייטנת הקיץ? עבור מספיק אנשים שאני מכיר, מדובר במלחמה קדושה לא פחות מירושלים.

(פורסם ב-23.7.2017)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s