למי קראת ערס

טור ילדים ערסיםזו שבת, וזה שיא החום, וזה פארק חולון, ואני מסתובב עם הילדים בין המתקנים. כמה אלפי ישראלים סביבי, במצבי, מנסים להבין למה הם עשו את זה לעצמם. מטרת-העל של כולנו: להעביר את הזמן עד השחרור, כשהילדים יגויסו בחזרה לגן ולבית ספר בראשון בבוקר.
הילד שלי עומד בתור לרכבת ההרים הקטנה ("לך תעמוד בתור!" זה הדבר הראשון שאני אומר לילד בשנייה שאנחנו יוצאים מהמכונית, לא חשוב איפה), והוא מציית ונעמד בתור, בזמן שארבעה ילדים מגודלים, קולניים, מתוכשטים, עם פסים מגולחים בתספורותיהם הקצוצות – ילדים ערסים, נו – נדחפים לפניו בתור למרות שהגיעו, מפורשות, אחריו.
הילד שלי – צנום, קולני כמו אחוזת קבר, התספורת שלו יכולה להצטלם למגזין "מתוקים וחננות" – מבחין בעובדה שנדחפים לפניו בתור, וממהר לעשות את מה שהוא עושה תמיד במקרים כאלה: זז קצת הצידה כדי להקל עליהם להידחף.
אני מגיע אליו במהירות – מאוחר מדי – תופס אותו ביד ואומר לו: "למה נתת להם להידחף לפניך?" והוא רק אומר לי "סליחה" ומצטנף קצת, כי אני, בעליל, מעוצבן יותר עליו מאשר עליהם. כמה פעמים כבר הסברתי לו שעמידה בתור פירושה היצמדות הרמטית לבנאדם שלפניך תוך שאתה מוודא בכל זמן נתון שאף אחד לא מסוגל, פיזיקלית וביולוגית, להיכנס ביניכם? ועכשיו תראה מה קרה; עכשיו נצטרך לחכות בתור הארוך הזה, שהשמש דוגרת עליו כמו תרנגולת מטילה, לפחות עוד שבע דקות!
אני מסתכל על ארבעת הילדים שנדחפו בתור לפניו והם – לא נעים להגיד, כי כבר אמרתי – ערסים קטנים. אני לא יודע להגדיר מה זה בדיוק אומר, אבל אני יודע לזהות כשזה נדחף לפניי בתור.
עכשיו הילדים ההם מריצים קטעים ומעבירים צחוקים ושומעים אותם בכל הפארק. תהרגו אותי אם יש לי מושג מה הם בכלל עושים פה בתור לרכבת הרים קטנטנה כזאת. שיילכו לגנקי. למועדון הבורסה. לפיצוציה השכונתית. לכל מקום סטריאוטיפי שבו הם צריכים להיות.
אבל כרגע הם לפניי בתור. שאותו גנבו. אין לי מה לעשות. ורגע לפני שאנחנו מגיעים לתחילת התור, מגיעות פתאום בריצה עוד שלוש ילדות ומנסות גם הן להשתחל לפנינו ולהצטרף אליהם. "היי!" אני מאבד את זה, "תעמדו בתור!" – אבל הילדות מנפנפות אותי: "אנחנו איתם!" והן מצביעות על הילדים שנדחפו לפנינו, וכרגע מהנהנים בראשיהם במרץ לאישור.
פה התחלתי לחשוד, כלומר סיימתי לחשוד והתחלתי לצעוק: "לא איכפת לי! באתן עכשיו, תעמדו בתור כמו כולם! גם ככה אתם נדחפתם לפניו, נכון?!" – וכאן פניתי לארבעת הערסים המקוריים שנדחפו לפנינו.
מנהיג החבורה – ילד שנראה כמו מיניאטורה, אבל מדויקת מאוד בפרטים, של דוד ביטן – מטיח בי: "ס'חה, מה אנחנו אשמים שהילד שלך נתן לנו להיכנס?"
הילד שלי, בשלב זה, פשוט מתפתל ומפציר: "אבא, עזוב, בוא נלך מפה, כבר לא בא לי בכלל", אבל אני לא מוכן לשמוע. "אתה לא מבין?" אני אומר לילד שלי. "אם אנחנו עוזבים עכשיו, הערסים ניצחו".
"מה?" ביטן ג'וניור שואל בתדהמה, קולו הופך פתאום ילדותי ופגיע.
"מה ששמעת", אני עונה.
ביטן ג'וניור לא מוסיף מילה. הוא מפנה ממני מבט, ואז קובר אותו ברצפה בשתיקה. נדמה לי שהוא עומד לבכות. נגעתי כנראה בנקודה רגישה. לעזאזל, העלבתי אותו. למה עשיתי את זה? למה קראתי לו ערס? מה זה בכלל "ערס"? מה אני רוצה מהילד הזה שבסך הכל קיבל חינוך לא הכי איכותי ומאמין שהידחפות בתור היא דרך לגיטימית לחלוטין לעמוד בו? נו, זה הכל בא מההורים.
אבל אז, משום מקום, אביהם של ארבעת הילדים האלה, שמתברר שעמד כל הזמן מחוץ לתור, צועק לילדיו בקול פיקודי: "תנו להם לעבור, הם היו לפניכם!", וביטן ג'וניור רק זז הצידה בצייתנות ומניח לי ולילד שלי לחלוף על פניו. מבטו עדיין קבור ברצפה. אני תוהה אם הוא בוכה.
"בוא, חמוד", אני תופס את הילד שלי ביד, ואנחנו עוברים אותם ונכנסים למתקן. ורגע לפני שהרכבת יוצאת לדרך, כשאנחנו יושבים צמוד, הילד שלי – שנדמה שגם הוא על סף בכי – אומר לי: "אבא, אתה לא צריך לכעוס. אתה יודע שאני יותר עדין ממך, והם ילדים גדולים יותר ממני ולא רציתי לריב איתם".
ועכשיו גם אני כמעט מייבב, כי אני מבין שהילד שלי לגמרי עומד על דעתו, ודעתו היא שאני קצת בהמה צרת-אופקים. "בוא פשוט נהנה מהסיבוב הזה, חמוד", אני אומר לו לבסוף, והוא נצמד אליי, והרכבת יוצאת לדרכה.
במכונית, בדרך הביתה, קובי אוז מזמר בגלגל"צ: "עוד שבת עברה בשקט, גם דביקה וגם חונקת". שיר חמוד. ואז הילד שלי אומר פתאום: "אבא, זה קצת שיר של ערסים, נכון?" ואני שואל למה, והילד עונה: "לא יודע, יש לזמר קול כזה".
ואהובתי אומרת לי במלוא הציניות: כל הכבוד לך. לימדת אותו טוב.
היא מתכוונת לכל הפעמים שבהן הילד הביא הביתה שירים מהארסנל – שלא לומר ערסנל – הפחות ביטלסי-סטונסי, וכשסירבנו להשמיע לו בפעם המאה את "מהפכה של שמחה" ו"תל אביב יא חביבי" והוא שאל מה יש לנו נגדם, ולא ידעתי מה בדיוק לענות לו, אמרתי בלי לחשוב: "זה קצת שירים של ערסים".
ועכשיו נראה שמלאכתי הושלמה: גידלתי ילד שמסתייג מקובי אוז על בסיס קולו, ומבין שילדים עם מראה מסוים – וכן, נטייה להידחף לפניו בתור – הם "ערסים". אבא שלו אמר ככה. בדיוק כמו שאמא שלי אמרה לי בילדותי, כשעצרות ההמונים של מנחם בגין והצ'חצ'חים של דודו טופז והקסטות של התחנה המרכזית כיכבו בכל מקום, ואמא הרגישה מאוימת מכל זה, ואני הרגשתי מאוים בשבילה.
לא חלפו אלא דור וחצי, והנה אני מנחיל את כל זה לילדיי; דעות קדומות מהסוג שיהפוך אותם לישראלים מפולגים, לפרידמנים מתים, רדופים, מיושנים וקפוצי-תחת בדיוק כמוני.
אז לא, חמוד; קובי אוז הוא אחלה. וילדים שנדחפים לפניך בתור הם, ובכן, לא אחלה, אבל זה עדיין לא אומר עליהם שום דבר, ופשוט אל תיתן להם להידחף.
וחוץ מזה, בגין מלך ישראל.
או מי שזה לא יהיה שנמצא עכשיו בתפקיד.

(פורסם ב-12.5.2017)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s