הבהמה מתחילה בתוכי

טור בהמהאחת השאלות הפיזיקליות המטרידות יותר ביקום הישראלי היא, כמובן, "אם ערסים יודעים שהם כאלה, למה הם ממשיכים להיות כאלה‭"?‬ או בניסוח אחר: "האם לערסים יש מודעות עצמית‭"?‬ או בניסוחו של יעקב בורק, מחבר הספר המפורסם "האם שימפנזים חושבים על פרישה‭:"‬ האם שימפנזים חושבים על פרישה?
ובכן, נראה לי שלא. ערסים לא פורשים לעולם, לא הולכים לשום מקום, הם בכל מקום, כל הזמן, העין כבר לא סופרת אותם. בכלל, לא פעם אתם שומעים ישראלים מודאגים אומרים דברים כמו: "בסוף אף אחד לא יישאר פה חוץ מחרדים, ערבים וקיצונים" – אמירה שכמובן שוכחת להביא בחשבון את אוכלוסיית הערסים הענפה, שהיכתה כאן שורש ותמשיך להתקיים הרבה אחרי שכולנו לא נספיק לברוח בזמן עקב דלק מטוסים מזוהם. אלא שאחרי 63 שנות עצמאות שבהן הסתדרנו, איכשהו, ללא חוקה או ידע ממשי בקשירת עניבות, נדמה לי שישראל ניצבת, יותר מאי פעם, מול שאלת היסוד של המשך קיומה: שאלת מיהו ערס (או בשישי בלילה: "מיהו ערס והאם הוא במקרה במכונית שמאחוריך, כי אם כן, אולי עדיף לעבור לנתיב הימני‭.("‬
שכן ערס, בדיוק כמו פורנו – הוא משהו שאתם יודעים שנתקלתם בו כשאתם נתקלים בו, אבל ההגדרה החד-משמעית הולכת והופכת חמקמקה. האם ייתכן שבנסיבות מסוימות – נניח השעה הרביעית לכל חתונה ישראלית – הופך כל ישראלי, במידה מסוימת, לערס? אני שואל מכיוון שבזמן האחרון אני נתקל בצורות חיים שאינן עונות להגדרת הערס הישנה ‭")‬אדם בעל רקע עברייני, חזות חיצונית מצועצעת ודובר שפה עילגת‭,"‬ ע"פ ויקיפדיה‭,(‬ ועדיין, אזעקת-הערס שלי (כינוי פנימי: "ערס-או-וואת‭("‬ מתחילה לטרטר. לפני שבוע, למשל, לקחתי את הילד לגן נדנדות באחת השכונות היותר צפוניות של תל-אביב – מקום שבו הקניונים עונים לשמות כמו "מיקדו סנטר" והנשים עונות לשמות כמו "מירי, איפה תקעת את המגבונים שלו‭- "?‬ ודווקא שם נתקלתי בכמה דגימות אנושיות שקשה לשייך לקטגוריית הערס הויקיפדית, ועדיין קשה להתייחס אליהן אחרת.
אלה היו שלושה גברים, בערך בגילי, עם ילדיהם הקטנים. הם שייטו במוקסינים ובכפכפים, במכנסי דגמ"ח קצרים ובחולצות מכוערות של "אברקומבי‭,"‬ ודיברו ביניהם על מכוניות משומשות, דירות משופצות ושעונים. הילדים שלהם, בינתיים, הסתערו על המגלשה בצרחות על-קוליות ודרכו זה על זה כשהם מתחרים ביניהם מי יגיע ראשון לקצות העצבים שלי, והאבות עודדו אותם במילים חמות כמו "איזה תותח" ו"איזה מלך" ו"אז מה אתה רוצה ממני‭"!?‬ בשלב מסוים הילדים שלהם דרכו קצת על הילד שלי – שבתגובה הסתכל עליי במבט מאשים של "איפה היה אלוהים כשזה קרה‭"?‬ וביקש לעבור מיידית למתקן אחר. התרחקנו מהם לכיוון הקרוסלה, וממרחק חוסר ביטחון המשכתי להסתכל על האבות הצפונים האלה, שבינתיים ציידו את ילדיהם במקלות שמצאו ועודדו אותם, לדעתי, לבצע שחזור מדויק של קרב המיתלה – אירוע שאכן הסתיים בשאלה מי יתלה את מי מהנדנדה הגבוהה. זו לא הייתה השתוללות ילדים רגילה; זו הייתה הכנה לקרבי.
הסתכלתי עוד קצת על האבות האלה, ותוך שאני מבטיח לעצמי שאני לעולם לא אהיה כמותם, הבחנתי שהילד שלי ירד בכוחות עצמו מהקרוסלה. "איזה מלך‭"!‬ החמאתי לו מיד בקול רם תוך שאני מצייד אותו במקל עץ קטן שמצאתי ליד. "תותח-על אתה‭"!‬ ולעצמי חשבתי: 90 אלף על הונדה משומשת? אני בחיים לא אקבל מחיר כזה, על מה הם מדברים.

***

הם לא היו ערסים. לא ככאלה. הם היו בדיוק מה שהערס – מילה לא הולמת, מיושנת ונראית רע בדפוס – הפך להיות, לפחות בשפה העממית: בהמה. בהמה מרושלת. בהמה אנוכית ואמידה עם ילדים הגדלים להיות בהמות מרושלות, אנוכיות ואמידות.זה סוג חדש של קיום ישראלי, שאינו תלוי עדה, מעמד, שיוך חברתי או כסף בבנק. זה כבר לא ערס קלאסיק: לא הטיפוס המאיים והקומי ההוא, חרוך הסיגריות, עם הגורמט מהצד הלא נכון של הפער העדתי. הטיפוס ההוא הפך להיות פריט אספנים נדיר. הטיפוס ההוא השמין, קנה דירה מקבלן ליד הפארק המובטח בהדמיה והפך למשהו אחר, לדגם מתקדם יותר, למה שנהוג לכנות כאן, בפשטות, בהמה.
והבהמה הישראלית היא חיה משוכללת ומגוונת יותר, המסוגלת לחיות כמעט בכל בית גידול ולהתקיים בכל תנאי: היא עשויה לגור במגדל יוקרה, לנסוע ברכב מפלצתי, לחסום לך יציאה מחניה, לקרוא לך "מאמי, מה נהיה‭"?‬ להידחף לפניך (או, סביר יותר, לצדך) בתור, לאלף את הילדים שלה לצעוק חזק יותר משלך, ולהעכיר את איכות חייך בעוד אלף דרכים שהמשותף לכולן הוא שאתה מוצא את עצמך לוחש לאהובתך בסופן: "ראית? ראית את הבהמה הזאת?
וכמו שלמדנו לאהוב את הערס – לפחות כפתיחה סטנדרטית למופעי סטנד-אפ נדושים – נדמה שאנחנו לומדים לקבל, אפילו להוקיר, את הבהמה. כן, זו הבהמה הישראלית שהשאירה 600 טון אשפה במקומות ציבוריים אחרי חג הפסח האחרון, אבל מה אתם רוצים ממנה; הפחים היו מלאים. וכן, זו הבהמה הישראלית שצחקה עד כלות מהפילוסים של "ארץ נהדרת‭,"‬ תוך שהיא מדחיקה את ניצוץ הזיהוי העצמי שהיבהב, אולי, בשולי תודעתה. וזו ההתבהמות הישראלית שהפכה לכרטיס הביקור העיקרי של עיתונאים כרון קופמן או נתן זהבי, שהגיעו לאן שהגיעו אחרי שאף הישג מקצועי קודם – והיו להם כאלה – לא קידם אותם יותר מיכולתם להתבהם בשידור.
תחכום, עידון, אלגנטיות, אירוניה, אנדרסטייטמנט – אף אחד מכל אלה לא יביא אותך בישראל רחוק יותר מהתבהמות כללית, קולנית וחסרת תחכום. זה פשוט עדיף. ויש משהו מתסכל באופן שבו מכריחה אותך ישראל הציבורית – זו שאליה אתה מגיע עם הילדים בשבת בבוקר – להיות קצת בהמה, לפחות כדי לשרוד את התור עד שער הכניסה לפארק או לבריכה.
איך מזהים בהמה? כמו החוליה האבולוציונית שקדמה לה, הערס, גם הבהמה הישראלית פשוט מתקיימת: אוכלת, ישנה, קמה, נדחפת, רואה טלוויזיה, חולה על אלירז. זה קיום המזהה צרכים בסיסיים בלבד ומתקשה כל כך לדחות סיפוקים עד שהרעיון העקרוני של עמידה בתור פשוט מוציא אותו משיווי משקל.
דרך לא קצרה עברה ישראל ב‭64-‬ שנותיה בין הפושטק הישן, דרך הערס של אמצע הדרך ועד לבהמה המשוכללת של עכשיו, אבל בסופו של דבר, היה שווה: לא השתנינו, ואנחנו מגדלים את ילדינו לא להשתנות. המסורת נמשכת.
נכון, לא כולנו כאלה – אבל לכולנו יש הפוטנציאל להיות! כולנו מסוגלים, במקרה הצורך, להתחבר לבהמה הפנימית שבתוכנו, ולעתים קרובות יותר ויותר אנחנו מגלים שבעצם אין לנו ברירה. גם אנחנו נפלוט מדי פעם "מאמי" או "כפרה‭,"‬ גם אנחנו לא נשאיר פרטים לבעל הרכב שאותו שייפנו קצת בחניה, גם אנחנו נתקע גריל פחמים במקום שהטבע – ורשות שמורות הטבע – לא התכוונו אליו. לא כי אנחנו כאלה; פשוט כי נדמה לנו שכולם סביבנו כבר כאלה.

(פורסם ב-13.5.2011)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s