כמו כל תאונה קשה עם נפגעים, גם זה התחיל מרגע של חוסר תשומת לב. "שאלו בגן אם אכפת לך להשתתף במסיבת חנוכה של הילדים," אהובתי אמרה לי באחד הערבים, ואני זוכר שעניתי לה מפורשות: "תביאי גם לי מיץ כשאת קמה." למחרת, בגן, בעודי מנער מעליי את שאריות הפעוט, פנתה אליי הגננת ב"אז אתה מופיע במסיבת חנוכה שלנו– "? משפט שעליו עניתי באופן מפורש שאינו משתמע לשתי פנים: "היום סבתא שלו תבוא להוציא אותו אחר הצהריים, בסדר"?
ואז זה קרה. אבא נוסף מהגן יצר איתי קשר ואמר משהו כמו: "אז אתה רוצה להיות רבי קלמן או חנה-זלדה?"
בשלב הזה התחיל לנקר בי חשד עמום שלפיו ייתכן שמשהו קרה לי ללא ידיעתי. החלטתי לרדת לשורש העניין ושאלתי את הגננת חד וחלק אם אני צריך לעשות משהו במסיבת החנוכה הזאת – כי באמת, בשמחה, לא אכפת לי אפילו להביא קולה או כוסות חד-פעמיות, ויש מצב שאני אפילו אגיע בעצמי למסיבה, למרות שיותר סביר שיהיה לי עומס בעבודה. "מה!? אתה ואבא של אלון עושים במסיבה את 'חנה-זלדה"!' הבהירה לי הגננת. "אולי כדאי שתיפגשו לפני ותעשו חזרה."
הלב שלי צנח במתלה.
ממדי האסון התחילו להתבהר. שלחתי מייל לאבא של אלון, והוא שלח לי במייל חוזר את מילות השיר "מעשה בלביבות" וגם לינק ליו-טיוב, שם מבוצע השיר על ידי עזרא וצילה דגן.
אתם לא רוצים לדעת.
"מעשה בלביבות," שיר בניחוח גלות מעושנת, מגולל את סיפורו של רבי קלמן הקפריזי, שחשקה נפשו בלביבה לחנוכה, ושל אשתו הבלתי נסבלת חנה-זלדה, שכל שורה שנייה שלה היא "אוי, רבי קלמן, אישי היקר/ אצלי במטבח, קמח לא נשאר/ בעלי היקר, ואיך זה אוכל/ להכין לביבה – בלי קמח בכלל"? אחר כך חסרים לה גם סוכר ושמן, ואם תשאלו אותי גם יחסי מין סדירים – ובעלה רבי קלמן צריך לחבוש כובעו, לנעול מגפיו ולדהור השוקה להביא לה מצרכים – וכל הסאגה הזו נמשכת יותר בתים מכפי שנפגעו בעופרת יצוקה ועמוד ענן גם יחד.
נכנסתי ליו-טיוב ושם נפרשה בפניי הזוועה במלואה: עשרות סרטונים דומים. מתברר שבכל רחבי המדינה, מדי חנוכה, מגויסים אבות שהיו תמימים או טיפשים מספיק כדי לא להגיד בזמן לאשתם ולגננת "מה!? את התחרפנת!? לכי ממני"! ונתבעים להעלות על הבמה – לעיני ילדיהם! – את השיר "מעשה בלביבות." אחד מהאבות נדרש לגלם תמיד את תפקידה של חנה-זלדה, פולנייה בגיל העמידה עם פוביית טיגונים וחיבה לנחירות, והשני מגלם את בעלה רבי קלמן, אוויל מורשה שמוכן לחזור לשוק ארבע פעמים ברצף רק כדי לאכול לביבה שאשתו לא תחלום לטגן לו, ובכך ממיט עוד ועוד טקסט על האב האומלל שנאלץ לגלם אותו.
מופע הוודוויל המסורתי הזה – שהעולם שותק מולו מאותה סיבה שחנה ארנדט (או שמא חנה-זלדה) כבר הגדירה כ"בנאליות של הרוע" – מתרחש זה שנים בכל גן וגן, לרוב עולה ליו-טיוב ומי יודע כמה אלפי אבות בישראל – פגועים, נושאים את כאבם בשתיקה, חוששים להתלונן – כבר חוו אותו על בשרם המצולק.
הפעם זה הייתי אני. לא נותר לי אלא להתמודד עם זה בדרך האמיצה והנכונה ביותר שאני מכיר ושבה פעלתי תמיד: הדחקה והכחשה. אבל יומיים לפני המסיבה התחילו להגיע הטלפונים והמיילים. לא הייתה לי ברירה; נאלצתי להסגיר את עצמי.
שני לילות לפני הבכורה, בשעת ערב מאוחרת, דפקתי על דלתו של אבא של אלון. האיש דאג לפנות את הדירה מיושביה ולהכין כמות הגיונית של אלכוהול. היינו שני גברים מבוגרים, מיושבים, שנקלעו למארב מתוכנן היטב. היינו אחים לנשק ולגורל. הבהרנו זה לזה – גם בלי מילים – שמה שעומד לקרות כאן נעשה בחוסר הסכמה מלאה בין שני בוגרים לנשותיהם, ששלחו אותם לחזית מסיבת החנוכה. נשבענו שלעולם לא נדבר שוב עם אף אחד על מה שעומד לקרות כאן עכשיו.
ואז הפעלנו את הפלייבק. אני הייתי חנה-זלדה, הוא היה רבי קלמן. עשינו את זה. שלוש פעמים. גמרנו והרגשנו מחוללים, אבל היינו מוכנים עכשיו לדבר האמיתי, כלומר, הבנו שלעולם לא נהיה מוכנים. כדי לשדרג ולו במקצת את רמת המוכנות, החלטנו לקחת איתנו למופע את היועץ המיוחד שלנו למקרים כאלה: ג'וני. ווקר.
בערב המסיבה, אחרי שרוקנו, די במהירות, את הבקבוק הדק של ג'וני, גם הקהל המאיים ששאג ביציעים 25 – ילדי הגן והוריהם אסירי התודה על שהפעם זה לא הם – נראו לנו כמו… כמו… טוב, אין לנו אנלוגיה, אנחנו מסטולים, חי-חי.
ואז הם קראו לנו. יצאנו החוצה מחובקים, אני בשמלה, הוא עם מקל מטאטא בצורת סוס. אנחנו, ההולכים למות מבושה, מצדיעים לכם, קיסרים בני שלוש וחצי והוריהם המגחכים!
על הבמה עשינו כמיטב יכולתנו. באופן אישי, כשזה מגיע למשחק, אני רואה בעצמי שחקן שיטה, וכמו דה-נירו הגדול ב"השור הזועם," גם אני העליתי במשקל על מנת להיכנס עד הסוף לדמותה העגלגלה של חנה-זלדה, באמצעות בליסת שלוש סופגניות ברצף כבר בתחילת הערב. אבא של אלון, מצדו, הפליא לגלם את רבי קלמן טוב המזג, וסייע לי לשפוך על הבמה קמח וסוכר כמו שתיכננו כדי להצחיק את הילדים ולבאס את הגננות שיצטרכו לנקות בסוף הערב.
כל הנאמבר נגמר עוד לפני שהספקנו להתרגל לאורות הבמה ולהבין כי אמנות המיוזיקל היא ייעודנו האמיתי. התגובות בקהל היו חמות, התשואות סוערות, אבל אנחנו הרגשנו שיכולנו יותר; ככה זה כשאתה פרפקציוניסט שתוי. בטרם חזרנו למקומנו עוד הספקתי לפזר לקהל הבטחה כללית שלפיה אני איאלץ לרצוח את כל מי שיעלה את זה ליו-טיוב.
ופתאום הכל היה מאחוריי. "היה מצחיק"? שאלתי את הילד מיד כשחזרתי לכיסא, והוא רק הסתכל עליי במבט משונה ותבע: "אבא, תוריד את השמלה"!
למחרת, כשהבאתי אותו לגן, הסתערה עליי כנופיית ילדים שפעם דווקא חיבבה אותי. "אתה היית אישה"! קבע ספיר. "אתה שפכת קמח"! קבעה עלמה, וים הטיחה: "למה שפכת קמח"!?
"רציתי להצחיק אתכם"! התגוננתי, ואז הבחנתי שהילד שלי מסתכל עליי במבט חדש. מבט שבו טרם נתקלתי. מבט תבוני שנדמה לי שעוד אתקל בו. מבט שאומר, בפשטות, שתי מילים בלבד: "אבא, פאדיחה."
ידעתי שיש לי רק דרך אחת לצאת מזה: דיגדגתי אותם, את כולם, ונמלטתי משם.
בדרך הביתה הרגשתי לפתע צורך עז לאכול לביבה חמה ומתוקה שתנחם אותי. חזרתי הביתה והטחתי באהובתי: "למה הילד היה צריך לראות את אבא שלו מחופש לאישה? לכי תדעי איזה נזק גרמנו לו! אני לא אתפלא אם הוא יגמור טרנסג'נדר"!
"יכולת להיות רבי קלמן"! היא החזירה.
"השתגעת? לרבי קלמן יש פי שניים בתים בשיר"!
באותו ערב ניסיתי לשיר לילד את "הוי רבי קלמן, אישי היקר," כמו שעשיתי בתקופת החזרות למופע. זה תמיד הצחיק אותו. אבל הילד לא שיתף יותר פעולה. "אבא, די," הוא אמר, ואני הרגשתי, לראשונה מאז המופע, שאולי לא הכל אבוד: אולי הוא בכל זאת לא יגדל להיות טרנסג'נדר. אבל את הלקח שלי למדתי ואני משנן לעצמי: בפעם הבאה שמבקשים ממך להיות חנה-זלדה, פשוט אמור "לא," והוסף: אני מוכן להיות יהודה המכבי, אני מוכן להיות נס פך השמן ואני מוכן להיות סמי הכבאי. אבל באמת, מה שאני הכי טוב בו זה כוסות חד-פעמיות. כמה להביא?
(פורסם ב-14.12.2012)
סיירת שקד/ רענן שקד 