העונש שלי

%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%a9

"יהיה עונש!" אנחנו מאיימים על הילדה בזמן שהיא שוב צורחת על לא-ברור-מה, מאחרת בכוונה לגן ותוקעת אותנו בבית במקום לצאת לעבודה. "היום אחר הצהריים אין ארטיק!" אני מכריז, תוהה אם מדובר בעונש מידתי או בגזירת שמד.
לשמחתי זה עובד יופי, כי הילדה מפסיקה כמעט מייד לצרוח, למשך שנייה, ואז עולה לווליום חדש של צרחות ובכי היסטרי, שלידו הצרחות של קודם נשמעות כמו לחישה פזיזה. "רוצה ארטיק!!! רוצה ארטיק!!! רוצה ארטיק!!!" היא שוברת עכשיו מחסום קול נוסף, גורמת לאהובתי להגיד שוב את מה שהיא אומרת תמיד במקרים כאלה: "תסגור את החלונות, שלפחות לא ישמעו", וגורמת לי לענות את מה שאני עונה תמיד במקרים כאלה: "עזבי, בווליום הזה זה לא משנה – הם כבר טלפנו לרשויות הרווחה".
אין ספק; מאז שהחלטנו להתחיל להעניש את הילדה על התקפי הצרחות שלה, היא למדה – בדרך הקשה – שיש להתנהגות שלה מחיר, ושאותו אהובתי ואני נשלם במלואו. כי היא צורחת הרבה יותר חזק – ולאורך פרק-זמן כפול – ברגע שהיא מתבשרת שמטילים עליה עונש. והשאלה היא, כמובן, אם להעניש אותה על הצרחות האיומות הנוספות שהיא צורחת בעקבות ההכרזה על העונש ("עכשיו, בגלל שהמשכת לצרוח, גם אין טלוויזיה בערב!") או שזה רק יגרום לה לצרוח פרק זמן משולש ("רוצה טלוויזיה!!! וארטיק!!!") ולמעגל אינסופי של צרחות, עונש, צרחות בעקבות העונש, ועונש בעקבות הצרחות שבעקבות העונש.
עד שהילדה נכנסה לחיינו, לא חשבנו בכלל על ענישה. אחיה הבכור מעולם לא בחן את הגבולות, ואפילו גילה נכונות להזיז אותם לטובת שלום אזורי כולל. אבל הילדה באה לעולם עם שאיפה אחת: לשלוט בו – עדיף בסגנון היטלראי – והגיע הרגע שבו הבנו שצריך להעניש אותה כדי להציב גבולות, אחרת היא עוד תפלוש לרוסיה. לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל.
לעזאזל, כשאנחנו היינו ילדים – כן, הנה זה בא – אמא או אבא היו, פה ושם, פשוט מפליקים לנו בטוסיק, ואנחנו בכינו, ואז השתתקנו, ואז נרדמנו (אחח, אין על ההירדמות הילדותית שאחרי בכי ממושך). מכירים את האנשים האלה שמתגעגעים לתקופה שבה מותר היה להרביץ לילדים כאקט חינוכי? רוצים להכיר? נעים מאוד, רענן.
אני צוחק, כמובן. אבל צוחק בלב. כי מחוץ ללב, אני באמת שלא יודע איך מתפעלים את הגאדג'ט החינוכי הזה – עונש – באופן יעיל ומבלי לטבוע ברגשות אשם הוריים מצד אחד, ובהתנהגות איומה עוד יותר של הילדה מצד שני.
אולי עונשים פשוט הפסיקו לעבוד. אולי ילדים שנולדו אחרי שנת 2000 פיתחו, אבולוציונית, עמידות לעונשים, וזה כבר לא מזיז להם; אין לי מושג. מישהו צריך לשים בהזדמנות תרבית של ילדים בצלוחית פטרי, להטיל עליהם סדרה של עונשים, ולראות אם הם בכלל עוד מגיבים לזה.
אולי בתי הספר שלהם אשמים; אני שומע שגם במערכת החינוך, הנשלטת כיום ברובה על ידי הורים מהצד הלא נכון של הפסים שמהם ירדו – הורים שמשוכנעים שהילד המרביץ-מתעלל-משחית שלהם הוא יורשו של הכלב שוקי בכל הקשור לחמידות עלי אדמות – כבר הרימו ידיים לגבי עונשים. במקום להרחיק מהלימודים ילדים אלימים שהופכים את שאר ילדי כיתתם לקורבנות, מעדיפים במערכת החינוך לנסות "להכיל" את הילדים האלה.
חברים מספרים לי על בתי ספר איכותיים שבהם לעולם לא ירחיקו ילד אלים או מופרע; לכל היותר יוציאו לו "דו"ח אירוע", "רישום במזכירות", "יידוע הורים", או  שיגור סטנדרטי לחצר. ילדים שממש היכו מורים או גרמו לאשפוז ילדים אחרים נשפטים, קודם כל, על ידי קהילת ההורים הוואטסאפית, שלרוב מאמינה שצריך "לחבק" ילד אלים, בדיוק כמו שמדגיש גם חוזר מנכ"ל משרד החינוך מ-2015: "אלימות ובעיות התנהגות הן פעמים רבות ביטוי לקושי ולמצוקה… יש חשיבות רבה להענקת בסיס רגשי, בטוח ומכיל לתלמיד על ידי הצוות החינוכי".
הו, התלמיד המכה האומלל! שלא לדבר על האומללות הצפויה למורים ולמנהל במקרה שההורים שלו יגיעו לביה"ס במצברוח כללי של רפי רפאלי.
וכך סובלות כיתות שלמות מאיום בלתי פוסק של ילדים אלימים בודדים, שלרוב אינם נענשים, וגם במקרים הנדירים שכן, הם מורחקים ליום בודד, שהופך מבחינתם ליום כיף בבית.
אבל מה אני רוצה ממערכת החינוך, שבסך הכל אמורה להכין את דור ההמשך לחיים הצפויים לו בעולם האמיתי – המקום שבו אף אחד ממילא כבר לא באמת נענש. קחו למשל את תא"ל אופק בוכריס (אבל תשאירו את הדלת פתוחה, ליתר ביטחון); למה לנו להעניש אדם שהואשם כולה ב-16 מעשים מגונים כולל אינוס ומעשה סדום, כשאפשר פשוט לסגור איתו עסקת טיעון ולשלוח אותו לחדרו לחשוב טוב-טוב על מה הוא רוצה לארוחת ערב? ולמה לנו להעניש את דונלד טראמפ על אינספור מעשים מגונים לכאורה והתבטאויות כמו "אתה יכול לעשות להן הכל", כשאפשר פשוט לתת לו להיות נשיא?
הענישה – סוג של סנקציה שתכליתה להעביר מסר בדרך תקיפה וחד-משמעית – הולכת ועוברת מהעולם, לצד אחיותיה, האחריות האישית והאמת העובדתית. כנראה שאנחנו לא זקוקים להן יותר, עכשיו כשאנחנו רשמית בעידן היאללה-בלגאנים והכל-הולך ותעשה-מה-בראש-שלך. וזה מתחיל בילדים; כי למה שמישהו ירצה להעניש את הילדים הנפלאים, המושלמים וחדי-הקרן שלנו? על מה? אז הם קצת צורחים. ומשתוללים. ומרביצים. וגורמים נזק. וסבל. ואשפוז. ובעיות אפשריות עם החוק. נו, אז על זה להעניש את הנפשות הרכות האלה? מה אנחנו נראים לכם, לונדון של המאה ה-18, שבה נקבעו 200 עבירות שעונשן מיתה, ונשים וילדים היו נתלים למוות גם על גניבות קטנות? רבאק, אנחנו בעידן שבו אנחנו יודעים להכיל. הכל. ובכלל, לך תדע; לפעמים דווקא הילדים הכי מופרעים, אלה שנשרו מהלימודים ואף אחד לא נתן להם סיכוי, מקימים את, נניח, פייסבוק. אז אתה בא להעניש עכשיו את הצוקרברג הפוטנציאלי הבא?
ככה שאנחנו לא באמת מעיזים להעניש, כי אנחנו מתגוררים זה מכבר במדינה שבה לעיתים נדירות וחסרת מזל בלבד מישהו נדרש לשלם מחיר מלא. מדינה של שכר (מינימום) ואין-עונש. אפילו נוחי דנקנר, שנגזרו עליו השבוע שנתיים מאסר, ממשיך מכאן היישר לבג"צ עם הבקשה הכל-ישראלית שכולנו כבר ניסחנו מול שוטר מזדמן: "תוותר לי". את אתי אלון – סתם, לא קשור, לא יודע למה נזכרתי בה – שיגר ביהמ"ש ל-17 שנות מאסר, אבל זה היה ב-2003, הרבה לפני שהפסקנו להאמין בעונשים ואחריות אישית.
ועכשיו זה אני מול הילדה שלי. מפחד להעניש אותה, שלא תתעצבן עליי, וחושש שבעתיד הקרוב יעבור העולם להסתכל על הענשת ילדים כמו על מכות בטוסיק; משהו לגמרי לא תקין, לא נורמטיבי, בלתי נסבל וברברי שהורים עשו פעם.
אז אין היום טלוויזיה, חמודה. אלא אם תתנהגי ממש יפה עד הערב. ותפסיקי לצרוח. יודעת מה? יש היום טלוויזיה, למרות שהתנהגת לא יפה וצרחת. אבל זו פעם אחרונה. פעם הבאה יהיה עונש. תפסיקי כבר לצרוח. בסדר, פעם הבאה נראה מה יהיה.

(פורסם ב-9.12.2016)

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s