מה נשים רוצות

%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94"אז איך היה?" היא שואלת רגע אחרי שסיימנו להתחבק משך דקה ארוכה ליד הדלת והמזוודה, עם כניסתי הביתה אחרי השבוע ההוא בטוקיו.
את באמת רוצה לדעת, אני תוהה לעצמי. ובכן, מותק (אני ממשיך לעצמי), הייתי אומר שזה היה מסע צלב ארוך בעקבות הגביע הקדוש שאיש מעולם לא הצליח לשים עליו את ידו:
המתנה בשבילך.
כי מגיעה לאהובתי מתנה. כי היא מצפה לאחת. כי היא הייתה עם הילדים שבוע. כי היא נשואה לי כבר עשר שנים למרות שמעולם לא התחתנו. ובעיקר כי נסעתי לטוקיו והיא לא, והתירוץ העיקרי שבו השתמשתי כדי לשכנע אותה שאני חייב לנסוע היה: "זה טוקיו, את קולטת? יש שם הכל!"
הכל, חוץ ממתנה בשבילך.
זה לא שיש איזו בעיה ספציפית עם טוקיו או עם האישה שלי. בכלל לא. האמת האיומה היא שאין שום מתנה בשביל שום אישה בשום מקום בעולם, לפחות ככל שזה נוגע ליכולת של הגבר שלה לאתר אחת. כלומר, בטוח שיש מיליוני מתנות מופלאות לנשים באינספור ערים, אבל אין גבר שיצליח למצוא בחו"ל את המתנה המושלמת לאישה שהוא מכיר כבר עשר שנים, והמצב הזה לא ישתנה הרבה גם אחרי שהוא יכיר אותה 20 או 40 שנה. למרות האבולוציה בת חמש הדקות שעבר המין הגברי מאז נוצר לפני מאות-אלפי שנים, עדיין אין לנו שום דרך להבין איך לקנות בחו"ל מתנה לאשתנו – וזו לא אשמתנו, אשמת המתנות, הכוכבים או הממשלה.
זו אשמתכן.
כלומר, לפני הכל, בואו נוציא מכלל אפשרות את הסיכוי – שגם בעלה של אראלה מהפיס לא מחזיק בו – שגבר יצליח לקנות לאהובתו בגד בחו"ל ללא נוכחותה. כלומר, ממש להיכנס לחנות בגדי נשים, להסתכל על 5,000 הפריטים השונים לגמרי שיש בכל חנות בגדי נשים – לעזאזל, כמה סוגים של בגדים יכול מין אחד ללבוש בזמן שהמין השני לובש ג'ינס וטי-שירט? – ואז להינעל על פריט אחד ולהגיד: כן. זה בול. היא תמות על זה. יש לכם במידה שלה, שאותה אני גם במקרה יודע בעל-פה?
לא קרה מעולם. לאף אחד.
כלומר, לחברה הראשונה-שנייה שלכם אתם עוד מנסים לקנות פריט לבוש בחו"ל שלא בנוכחותה. אחר כך, כשאתם מביאים לה את זה במלוא החגיגיות והיא שולפת את זה מהאריזה, נותר לה לומר רק: "אה, חמוד!" בפרצוף שאומר: "מה לעזאזל חשבת לעצמך?! אני לא אלבש את זה גם אם אהיה האדם האחרון על פני האדמה וזה יהיה הבגד האחרון, והחיבור בינינו יהיה הכרחי להצלת המין האנושי ותעשיית הטקסטיל בו-זמנית".
אתם מבינים שהסיכוי שלכם לבחור בעצמכם בגד שהיא תאהב וגם יתאים לה בדיוק הוא חסר סיכוי. לרגע אתם שוקלים לקנות לה נעליים, אבל ניסיון אומלל בודד מלמד אתכם שעדיף שתפסיקו לחשוב, כי נעלי נשים הן לגמרי לא בשליטתכם, ולרוב גם לא לגמרי בשליטתן.
נשארנו עם תיקים, ארנקים ובשמים. מהבושם שהיא אוהבת יש לה מלאי שהופך אותה, מבחינת רשויות המס, לסיטונאית. את כל שאר הבשמים היא שונאת – הם מתקתקים מדי, לא?
לגבי תיקים וארנקים – אה, זה קל; אתה יכול לנסות לבחור אחד בעצמך ולהעשיר את ארונה בפריט נוסף שייתרם לוויצ"ו תוך עשר שנים לכל היותר באריזה מקורית ועם הטיקט עדיין מוצמד, או לצלם חמישה פריטים בחנות, לשלוח לה בווטסאפ ולכתוב משהו נחמד כמו: "רואה משהו שאת אוהבת?".
בעודך מחכה לשווא שהיא תשים לב שסימסת לה, המוכרת בחנות תוקעת בך מבט שאומר: "אתה סוג של פרוורט שמתגרה מתיקי נשים, נכון?" ואתה רק מצחקק במבוכה, מצביע על הנייד ואומר: "אני מחכה לשמוע מה אשתי אוהבת, זה מתנה בשבילה" – והמוכרת רק מצחקקת בתגובה ומשגרת לעברך מבט נוסף שאומר: "אשתך לא ממש שמה לב כשאתה מסמס לה, הא? תן לי לנחש שאין שום אישה, הא?"
בסוף אהובתך חוזרת אליך. היא קצת אוהבת את התיק מהצילום השני, אבל יש את זה בצבע אחר? המוכרת מאשרת שממש לא. "אז לקנות?" אתה מסמס לאהובתך, וכעבור לא יותר משבע דקות נוספות מגיעה תשובה: "לא בטוחה".
כך שעם כל יום נוסף בחו"ל, מדד הלחץ רק עולה; לילדים כבר קניתי מלא מתנות – איכשהו אני מקווה שזה ירשים אותה לפחות כמו שזה ירשים אותם – אבל אני יודע שאין, בכל טוקיו, שום דבר שיוכל לחזור איתי הביתה כמתנה מושלמת שתגרום לה להגיד: "אני כל כך אוהבת אותך עכשיו, שיכולתי לאשר לך עוד שבוע שם".
בסוף אני חוזר, כצפוי, עם שני זוגות צ'ופסטיקס (אחד עם ראש קטנטן של הלו קיטי!), נייר מכתבים ממש מתוק, וארנקון עם רקמה יפנית משוק הרחוב המפורסם פראיירים-התיירים (ביפנית: "פלאיירים-התיילים").
אני מרגיש די בסדר עם זה, כי בסופו של דבר מבחן המתנה לאישה מחו"ל אמור להוכיח, לה לפחות, עד כמה אני מכיר אותה באמת, וגם – לי לפחות – עד כמה אני מרגיש אשם בקשר לשבוע הזה מחוץ לבית.
כך שזה אמור להיות משהו מיוחד – משהו שיגיד "אני אוהב אותך ולא הפסקתי לחשוב עלייך לכל אורך השבוע הזה" – ומה אומר את כל זה טוב יותר מצ'ופסטיקס עם ראש של הלו קיטי? הם הרי מוכיחים, שחור על גבי אורז, שבאמת לא הפסקתי לחשוב עליה כל השבוע באובססיביות, מתוך מצוקה שהתפתחה לחרדה ושסיימה כחוסר אונים מוחלט סביב מה, לכל הרוחות, אני קונה לה.
והמתנה לאהובתי היא כמובן גלגול עכשווי של השאלה העתיקה כמו השוביניזם שבו תיכף יאשימו אותי: "מה נשים רוצות? לא, ברצינות עכשיו, מה?"
ובכן, הן רוצות כל מיני דברים, ולא יהיה לחלוטין בלתי אחראי לקבוע שבגדים, נעליים ותיקים עשויים להימנות לפעמים על הדברים האלה. העניין הוא שרוב הגברים – כולל הרגישים שבנו, ואני בהחלט מונה את עצמי בין היותר רגישים שבנו (בעודי תוחב את ידי לתוך תחתוניי כדי ליישר שם משהו) – יתקשו להבחין מהו הפריט הנכון. אין לנו שום דרך לדעת אם תיק עור חדש שהמוכרת בשדרת לה-פראדה המליצה עליו ועולה רק 800 יורו הוא, בהסתברות כלשהי, התיק שאהובתם, ספציפית, רוצה. כלומר, מה הסיכוי?
כך שאתם נשארים עם המתנה היחידה שתמיד תהיה שם – ואני מתכוון ל"העיקר הכוונה". אבל "העיקר הכוונה" עובדת עד שנה לכל היותר מרגע ההיכרות, ואז נגמרות לה הסוללות. מה שמשאיר אתכם עם "המתנה זה אני, שחזרתי" אבל זה עובד עוד פחות טוב מ"העיקר הכוונה". אפילו הילדים שלי כבר לא קונים את "המתנה זה אני", בעודם מסתערים על המזוודה הסגורה כמו להקת טורפים על איילה שנלכדה בסבך.
ובשעה שהם בוזזים את המזוודה, אהובתי מחבקת אותי חזק. הנה אני בבית. כמה טוב לחזור. היא עוד לא יודעת, אבל איפשהו בתוך המזוודה הזו יש משהו מיוחד גם בשבילה. אני ממש מקווה שהלו קיטי עדיין מצחיקה אותה ושחסרים לנו צ'ופסטיקס בבית.

(פורסם ב-26.8.2016)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s